עור מחוספס וקול חלק

בית הספר, בעיר הדרומית המנומנמת, נראה מוזנח. העזובה שלטה בכל. שמש הצהריים האירה בלובן לא מחמיא את מגרש הספורט עם האספלט הדהוי, את מבני הבטון המדכאים על חלונותיהם הקטנים ואת הגדר הירוקה והמתקלפת, וכאילו ליטשה מעליהם את צבעיהם המקוריים. ניכר היטב כי איש לא שיפץ את בית הספר מאז שנבנה, כנראה אי שם בשנות השבעים.
בכיתה אליה נקראתי האווירה הייתה צבעונית יותר. זה היה המפגש הראשון שלי איתם, קבוצה מובחרת של תלמידי חטיבת ביניים. הם ישבו מולי בחצי מעגל והרעישו. היא תפסה את עיני. תלמידה בכיתה ח', עם פניה היפות, עיניה הנוצצות ושיערה החלק והבהיר. קימורי גופה הצעיר, הבתולי, בלטו מתחת לבגדים הצמודים ורימזו על רכות תמימה, שעוררה בי את התשוקה העמוקה ביותר – התשוקה לחטוא. "תהיו בשקט", אמרתי בקול רם ותקיף, והבטתי עליה. היא קפאה בכסא.
במשך השעה וחצי הבאות היא ניסתה להשתתף כמה שיותר. כשהרשיתי לה לענות על שאלה, היא סיימה את התשובה בשאלה "נכון, זיפים?", וחיפשה אישור בעיני. היצרים האפלים ביותר שלי, אלה שרוב בני האדם מתכחשים לקיומם, צעקו בתוכי. כשהשיעור הסתיים מיהרתי לאוטו, וכשהגעתי לשער נזכרתי ששכחתי בכיתה את הדיסק און קי עם כל חומרי השיעור עליו.
בשליש הדרך חזרה, במגרש האספלט, ראיתי אותה. "צילמתי אותך", היא אמרה, "עם הפלאפון, בשיעור". המחשבה שאולי היא תיעדה את אחד ממבטי הזימה שלי הלחיצה אותי. "אני רוצה לראות", אמרתי. "נו, לא רואים כלום בשמש", רטנתי, והלכנו אל מתחת לסככה שמאחורי אולם ההתעמלות.
התמונות היו לא מחמיאות בצורה סטנדרטית. נראיתי כמו עוד מורה שמעביר שיעור, והוקל לי לראותן. הדלת האחורית של האולם הייתה פתוחה. "בואי, נעשה עוד כמה תמונות", ונכנסתי דרכה למסדרון שהוביל לחדר מרובע, בו היו דחוסים כסאות. במרכז ניצב שולחן פורמייקה חום, ושברי ריהוט היו פזורים בערבוביה בצד החדר, כשריח של טחב נישא באוויר.
"לאן אתה לוקח אותי?", היא שאלה בקול של מישהי שיודעת את התשובה, ונכנסה אחרי בחשש מה. שלפתי את הפלאפון וצילמתי אותה פעמיים. בפעם השלישית היא הסתירה את הפנים. קירבתי את העדשה, וצילמתי את המחשוף הקל שבצבץ מתחת לחולצת בית הספר. "מה אתה עושה?", היא אמרה בקול. "שבי". התיישבתי על אחד הכיסאות הישנים, מולה, במרחק נגיעה מהטייץ השחור וההדוק שלה. "את יודעת שאני יכול להעיף אותך מבית הספר?".
"אבל מה אני עשי...".
"שתקי, אל תעני לי בכלל. זאת חוצפה ממדרגה ראשונה לצלם מורה בשיעור. שלא נדבר על זה שבלתי אפשרי לנהל שיעור כשאת לא מפסיקה להפריע".
"אבל אני רק הצבע...".
"תהי בשקט. אל תפני אלי אם לא ביקשתי ממך. לא רוצה לשמוע מילה ממך. זה שמותר לך לדבר בהצבעה לא אומר שאת צריכה לנופף באצבע שלך כל השיעור, זה מפריע ולא מכובד. ותורידי את האצבע שלך עכשיו! את חסרת חינוך. שימי את הידיים מאחורי הגב".
"סליחה".
"למה צילמת אותי במהלך השיעור?".
היא העיפה מבט מהיר על החדר, כאילו שלא הופתעה מהכאוס ששרר בו, ואז אזרה אומץ והסתכלה עלי, אבל לא פצתה את פיה.
"היית כבר בחדר הזה, נכון? עם בנים אחרים מבית הספר. לכאן אתם באים כדי להתמזמז".
"כן", היא אמרה והשפילה את מבטה.
"ומה עשיתם פה?".
היא שוב שתקה.
"בטח מצצת פה לבנים", המשכתי, "מעניין לכמה".
"לכמה בנים שמצאו חן בעיני. זה מה שהבנות השוות עושות".
"בנות השלוש עשרה של היום, זונות", סיננתי. "אז מצצת כמה בולבולים לילדים ואת חושבת שזה עושה אותך לשווה, הא?".
היא הביטה הצידה. העברתי את היד שלי לאורך הטייץ שלה, במעלה הירך. בקול סדוק ורועד היא אמרה "המורה, די, אני מפחדת". היא הזיזה את הידיים שלה קדימה, כדי לעצור אותי, וסטרתי לה. לשניה, כף היד הגדולה שלי כיסתה את כל הצד הימני של ראשה. "שימי ידיים מאחורי הגב ואל תזוזי. מעכשיו את שלי, וזה אומר שאת עושה כל מה שאני אומר לך, אחרת אני אעיף אותך מבית הספר". דמעות זלגו על לחייה. היא ניסתה לעצור אותן בעזרת שמץ הגאווה שעוד נותר לה. הכנסתי את היד שלי מתחת לטייץ וליטפתי את התחתונים שלה. היא הביטה עלי בפה פתוח. הפשלתי את הטייץ ופיסקתי את הרגלים שלה. הכנסתי את האצבע המורה מתחת לתחתון, והיא ריחפה קלות על פני שפתי הכוס. חשתי את הדגדגן, קטן וענוג, בכרית האצבע, ולחתי עליו קלות. הקשבתי לגופה, כיצד הוא מגיב לנגיעות האלו, למעברים שבין העונג לכאב. היא האדימה ונאנקה, והחדרתי אצבע רטובה לתוכה. "לא, אני לא רוצה", היא אמרה, והחדרתי אחת נוספת. "זה כואב, די", היא התחננה. הוצאתי את האצבעות, תפסתי לה בשיער וקירבתי את האף שלה אליהן. "תריחי את עצמך, כלבה". החזרתי את שתי האצבעות במכה, והגברתי את הקצב. היא התפתלה ונאנקה תחת עומס התחושות המעורבות של פחד, כאב והנאה.
הפסקתי. משכתי אותה בשיער. "קומי מהכיסא, תשבי על השולחן על ארבע, כמו כלבה. אני יודע שאת מכירה את זה מסרטי פורנו שאת רואה, חרמנית מטונפת שכמוך". היא סירבה, וגררתי אותה מהשיער. "את תעשי מה שאני אומר לך, ברור?", אמרתי והבאתי לה ספאנק. "ואם תעיזי להגיד משהו על זה למישהו, אני אעיף אותך מהלימודים. אני שולט על העתיד שלך, זונה", והוספתי עוד שלושה ספאנקים. "אני לא אספר, אני לא אספר, נשבעת. בבקשה תן לי ללכת מפה".
לקחתי את אחד הקרשים השבורים שהיו בעבר ריהוט. כנראה שהחלק הזה היה תומך במסעד כיסא, שכן הוא היה צר בצד אחד ורחב בשני. היא הסתכלה עליו באימה, מבינה מה הולך לקרות. באיטיות רבה החדרתי לה אותו, והיא השמיעה קולות של כאב, מלווים אולי במעט הנאה. אולי רק היה נדמה לי. חדרתי איתו בעדינות. כשנראה היה לי שהיא מתרגלת לחפץ הזר, שתקוע בתוך גופה, העמקתי עוד קצת את החדירה. היא גנחה, ונטפה, וביקשה רחמים. נראה היה לי שגופה לא יעמוד עוד בכאב. הוצאתי את מסעד הכיסא, ובאצבע רכה עיסיתי את הדגדגן שלה בתנועות מעגליות עדינות, מרגיעות. תפסתי את הידיים הקטנות שלה מאחורי הגב, בעזרת יד אחת, ובשניה משכתי לה את השיער ואילצתי אותה להסתכל עלי ככל האפשר. "את הזונה הפרטית שלי, הרכוש שלי. תגידי את זה". היא חזרה אחרי בקול רפה. "יותר חזק", צעקתי עליה ונתתי לה ספאנק נוסף, בתחת שהאדים לחלוטין, והיא צייתה.
הרפיתי את אחיזתי בה. היא צנחה על השולחן באפיסת כוחות.
"את כלבה חסרת אונים, ואני האלוהים שלך עכשיו", הצמדתי את ראשה לשולחן. התחת שלה התרומם באוויר, ובלע את המקל, הרטוב ממיצי גופה, שאחזתי. עזבתי את ראשה, וביד הפנויה שפשפתי את הדגדגן שהתנפח. "למה אני? מה אתה רוצה ממני?", היא יללה. קצב תנועת הידיים גבר, וכך גם היללות שלה, עד שנהפכו לשברי מילים מקוטעות וחסרות פשר שהתמזגו לצליל סופרן.
הרפיתי הכל, והפשלתי את המכנסיים מאחורי גבה. "די, אני לא יכולה יותר, בבקשה מספיק", היא אמרה וגחנה על השולחן.
"תסתובבי".
היא קפאה על מקומה, חוששת, לא בטוחה אם לציית או לא, שוקלת איזו מן הפעולות תזיק לה יותר. תפסתי אותה בשיער וסובבתי את ראשה אלי. הזין שלי עמד מול הפנים שלה. היא הביטה עלי בתחינה, לא בטוחה מה בכוונתי לעשות איתו. "את לא מפחדת ממנו", אמרתי לה. היא הכניסה אותו לפיה, בזהירות, כאילו שהיה עשוי ציאניד. הלשון שלה ליקקה את הכיפה בחשש.
"עמוק יותר". היא הכניסה אותו לפה ככל שיכלה. הלשון שלה ליקקה, חלל הפה שאב, והיא הלכה וצברה ביטחון מהעמדה המוכרת לה. שחררתי אנחה, והיא הביטה עלי מלמטה, מבקשת לראות בהנאה שלי אישור לזהות הלא מגובשת שלה, כאילו שרמת העונג של גבר בן 30 יכולה להצביע על רמת ההערכה העצמית שלה. "את מעולה, תמשיכי". היא הגבירה את הקצב, נלהבת.
אחזתי את הראש שלה ביד אחת, הרחקתי אותו מעט ממני. הרגליים רעדו, וחשתי לאורך הגוף את הרטט המענג שמגיע לפני השפיכה. בפרץ של הנאה חייתית גמרתי על חולצת בית הספר שלה. הספר והאות שמהווים את סמל בית הספר היו מכוסים בזרע. היא ליקקה את הזין שלי, אפילו בלי שאבקש, מתוך הרגל. היא עשתה זאת מהר מדי, וביקשתי ממנה להפסיק.
"את לא תספרי על זה לאף אחד, ברור לך?".
"כן המורה, זה יהיה הסוד שלנו. מבטיחה, אני לא אספר".
ליטפתי אותה וחייכתי. "עכשיו חכי פה, אני אביא לך בקבוק מים כדי שתשטפי את עצמך".