טיפה טיפה

התבגרת, הוא אומר לי.
התבגרת נפשית בשנה הזאת. מה הוא יודע?
והוא באמת לא יודע. הוא טוען שאני מרוחקת, שמה חומה
וזה פוגע בו. אבל הוא לא מבין שהחומה הזאת באה בכלל להגן עליו
יש דברים שהוא לא יודע
בהחלט השתנתי השנה, הפכתי לאחרת, אני חושבת שהשנתיים האחרונות נתנו אותותיהם בנפש שלי.
ומה אם מה שהוא יגלה עכשיו לא יאהב?
אז החומה הזאת מגנה גם עליי.
לפני כמה חודשים אמרתי לאחר שאני בונה שריון, אמרתי זאת כדי לפגוע באותו אחד ולא ממש האמנתי בהצהרה הזאת
אבל עכשיו מול זה, אני מבינה שזה כמו נבואה שהתגשמה ובלי משים, השריון נבנה ואני מסתתרת בתוכו,
לא נותנת לאף אחד ממש להתקרב אליי, אפילו לא לזה שהיה חלק מחיי והכי קרוב אליי במשך כמעט שנתיים.
"את עדיין נהנית לשחק לו בלב?" שאלה חברה- משפט אכזרי!!
אף פעם לא ממש נהניתי מזה וגם הלב שלי השתולל ובכלל כל המטרה עכשיו היא לעזור לו "להחלים"
אבל כל שיחה איתו הופכת להיות כבדה, עמוקה ואני מנסה לברוח מזה
לא מבינה, למה מולו אני מרגישה עירומה, לא אוהבת את זה, מתרחקת
ואיך זה שבכל פעם שאני משוחחת איתו, אני מוצאת את עצמי מזילה דמעות
העצב שלי מתערבב עם שלו, אהבה מתערבבת באהבה, פרידה בפרידה
אני שוב עושה הקבלות, כאילו שהיקום סידר לי בדיוק מה שנעשה לו.
והוא במילים קטנות ותמימות מנסה לפגוע, בין אם הוא שם לב או לא, זה קורה
אני לא יודעת, אולי עשיתי טעות? אולי הייתי צריכה להשאיר את כל זה רדום
לתת לו לחיות את חייו ולא להיכנס אליהם שוב, להיות מתה בעיניו
עכשיו זה כבר מאוחר.....

והוא אומר שככה זה היה תמיד איתנו
יש את כל העולם ויש אותנו

ומה אם זה לא תמיד יישאר ככה בעיניו?

דברים רבים קורים לי לאחרונה, תזוזות בלתי מוסברות מבפנים
כמו לחזור לחיים.
השבוע הים קרא לי פעם שניה בתקופה האחרונה, הפעם היה תורה של השקיעה
(ותודה לאחד שהזכיר לי אותה }{)
לקחתי את משפחתי הקטנה ורכבנו לעברה (עם הרכב כמובן...)
וזה כיף וכלכך נעים ובכלל לא מובן מאליו
ואני יושבת מהצד ומסתכלת עליהם, צוחקת איתם ומצלמת כדי לא לשכוח
את הויכוחים הקטנים, הצחוקים שלהם שלא יכולים להיות של אחרים
שעושים לי אותם מיוחדים, רגעי אושר קטנים...
לקח לי זמן לבנות את המשפחה הקטנה שלי, התאמצתי בשבילה כלכך וזה עדיין קשה לעיתים אבל אלה רגעים של נחת ותמורה,
פתאום משהו שם שווה את הכל, את כל הקשיים והמכשולים
ובעוד הם משחקים להם, רצים ורוקדים...אני מתנתקת לי לכמה רגעים
לפני שנלך כולנו לאכול, מתנתקת מביטה לי לים, לשמש שדועכת בתוכו
ושומעת שיר ישן בראש שמחזיר אותי לתחושות ישנות לימים אחרים, סוערים (גהינום פרטי, מישהו קרא להם)
שמחה על המקום בו אני נמצאת כיום
דברים טובים קורים לי לאחרונה בפנים, אלה פיסות קטנות, דברים שאני בונה והפעם זה לא מגדל של קלפים שעתידו ליפול עם משב הרוח הראשון,
אני לומדת אותי מחדש.
ויש רגעים שהפיסות מתחברות להן הלוואי שלמשהו יפה, והחיוך הוא כבר
לא רק חיצוני כדי להסתיר על אי שקט פנימי
זו רק ההתחלה אני יודעת, לפעמים הקול הזה עוד מהבהב לי בפנים, אומר "תרגעי.." כמו מזכיר לי את שוב את כל הפחדים.

האיש שכנראה לא יקרא את זה לעולם......

עברה לה שנה. שנה מאז שכפיתי עליך שתיקה.
עברה לה שנה מבלי שכמעט ויחלוף לו יום שלא חשבתי עליך.
לעיתים היית שם כעובר אורח לעיתים נשארת קצת יותר...
משחזרת תקופה, שיחות אחרונות, מילים ושתיקות.
עברה לה שנה ולאחרונה הרגשתי מוכנה, לגשש, לשאול לשלומך
לא מנסה להחזיר עטרה ליושנה, רק מקוה לגלות שהכאב התפוגג לו ולו מעט.
אם היית יודע כמה פעמים שכמעט וחייגתי את המספר שלך ואז הנחתי לזה
נותנת לך עוד קצת זמן, שואלת את עצמי אם זה פייר, אם אתה מוכן
חוששת ממה שאמצא שם.
בתוך כל המחשבות שעברו בי עליך בשנה החולפת התעלמתי לגמריי מהכאב שגרמתי לך, מסיטה ממני מחשבה על כך, מסרבת להתמודד עם זה ביני וביני
יודעת את המקום בו השארתי אותך ומעדיפה לזכור אותך אחר.
לאחרונה זה השתנה, נזכרת בך יושב מולי, איש חזק, כמעט ודומע מרוב אהבה ואני כבר רחוקה ממך, עברתי הלאה, התעסקתי באהבה חדשה
לא יכולה שלא לעשות הקבלות בין אהבות, בין מכאובים ואכזבות שגרמתי ונגרמו לי,
יש לעיתים וחושבת בחצי חיוך (עצוב משהו) שאולי איחלת לי להרגיש מעט ממה שעבר עליך....האם איחלת?
ואז הגיע הרגע שבו חייגתי אליך, שמעתי אותך, את הקול המוכר, החם. זה שהיה חלק ממני במשך כמעט שנתיים. ברגע שזיהית אותי הוא השתנה, נשארת פעור פה
מופתע, קצת רחוק, קצת רך. יודעת שהיה לך קשה.
יודע, אין לי מושג בעצם מה ניסיתי למצוא שם, בשיחה איתך...אולי סליחה.
שמעתי מהעבר השני איש חזק, מצהיר שהכל בסדר וככל שהשיחה נמשכת
אתה מוריד מגננות, מגלה לי מה באמת עבר עליך בשנה האחרונה
ואני מוצאת מישהו שבור, שעולמו השתנה לפני שנה
מספר לי שאתה עובר ליד מקום העבודה, מביט עליי לעיתים בסיום יום
(והיו פעמים כשהלכתי בדיוק בשעות האלה הרגשתי עיניים נעוצות בגבי, מדמיינת דווקא אותך שם...).
קצת נשברתי בשיחה לשמע העצב הזה שבך, בוכה חרישית כדי שלא תרגיש
תמיד הייתי גרועה בלהחצין רגשות.
והשיחה נמשכת, מלווה בשתיקות, אם היית לידי עכשיו הייתי עוטפת אותך, מחבקת
כמו רוצה להגן עליך ממשהו שכבר קרה ונעשה, אך את הזמן אין להשיב בחזרה
ואתה אומר שלא אאשים את עצמי, שאלה הבחירות שלך
ומבקש ממני סליחה.
השיחה הסתיימה, נזכרת בספר שקראתי אז כשהיינו יחד והדמות הראשית היתה בעיני אתה, אותו ספר עצוב שהסתיים גם הוא בתחושת מועקה, אותה מועקה שיש לי עכשיו ממך. וחולפת לה שעה ואתה מתקשר, מספר שגם אתה חש אותה
אומר שיש עוד כלכך הרבה שאתה רוצה לדעת אבל פוחד לשמוע, מבקש לחזור אליי כשתהיה מוכן. ולרגע הרגשתי איזה זיק של האיש שהיה לי פעם.
כל מה שרציתי הוא לבקש את סליחתך, להגיד לך שאהבתי אותך...עדיין
למדתי דבר או שניים בזכותך ולא הייתי מוותרת אפילו על רגע אחד מכל מה שהיה
כלכך מקווה בליבי בשבילך שתמצא את השלווה שתהיה שוב מאושר
שלא תקום יום אחד ותצטער על זמן שנלקח ממך
והדברים האלה, הם לא דברי סרק, לא בשבילי, כל מילה חוויתי ובשביל כל אחת
התאמצתי, עדיין מדי יום ביומו.

טיפטיפ שלך

תן לי את האש שחודרת בי ונושמת,
בוערת עד עומק ליבי
תן לי את הרוח, שאף פעם לא עוצרת,
בחול היא כותבת את שמי

תן לי את הצוהר לראות את כל הזוהר,
שבא להאיר את דרכי,
כי כבר החושך, סוגר לי את הדלת,
חומק שוב לתוך מיטתי

תן לי מחר בו אוכל שוב להחזיר על הזמן,
שהיה בי סגור
תן לי מחר בו אוכל לשנות את הכל,
תן לי לכתוב מחדש את סוף הסיפור

כי אם רק תיתן, אז אוכל לדמיין,
אז אוכל לנפץ את קירות בדידותי,
כי אם רק תיתן, אז אוכל לסכן,
להבעיר ולשרוף את חומות שתיקתי

מילים: גלעד שגב

דווקא במקום בו חשבתי שיהיה לי קשה
דווקא הדבר הזה שחשבתי שאיתו לא אצליח להתמודד
שיחזיר אותי אחורה לכאב
דווקא זה, נתן לי עוד קצת שקט.

הכתיבה שלה.

וכלכך חייכתי כשקראתי אותה, והלב שדפק כשניתקלתי בה
נרגע לו.
הרי אני, לכל אורך הדרך שאלתי שאלות..ופתאום במקום בכלל לא צפוי מצאתי לי כמה תשובות
אולי אלה סתם כמה חורים פתוחים שהיוו תהיות גם לאחר שכבר שמתי הכל מאחורי
אבל דווקא דרכה בכתיבה שלה על עצמה, מצאתי אמונה בדברים שמזמן איבדתי בכל מה שנוגע אליך
דברים שלא רציתי להאמין בהם.
וזה עוד צעד, שוב לקבל חולשות, להבין יותר, לקבל את מי שהיה מולי
לדעת שהן נובעות מתוך אהבה שחשת
אהבה שהתכחשתי אליה, שבעטתי אותה מתוכי ללא רצון להאמין בה
למרות שכתבת לי אותה, למרות שהתאמצת שאראה אותה גם לאחר שהסתיים,
סרבתי לראות שגם לך היה קשה לשחרר
עצמתי עיניים, הקשחתי את ליבי, ראיתי רק את כאבי
והענייים שלך שדיברו רק אהבה אליי בפעם האחרונה, דימיתי כי משקרות לי
כי ככה היה יותר קל להעביר אותך הלאה , כי ככה אני
ועכשיו?
כבר הרבה זמן שדברים זזים בי , אני כל הזמן משתנה ועכשיו גם מתחילה האמונה
שקט לי...וזה נפלא!

*ולך...לא תדעי זאת...אבל תודה.