לפני 13 שנים. 8 בדצמבר 2010 בשעה 14:10
לא יודעת כמה זמן עבר, אם דקה או שעה אך הוא סיים לבסוף את השיחה, מורה לה לקום מהמדרגות ולבוא אחריו.
מקימה את עצמה, כמעט ערומה לגמריי, לוקחת תיק שבו העמיסה מבעוד מועד כל מיני מטעמים שהביאה עימה.
נזכרת לרגע כמה התרגשה מהידיעה שיטעם את שהכינה, משחזרת מחשבות שעברו בראשונה בזמן הכנתם...
בדממה הולכת אחריו, מובלת למטבח, מניחה על צלחת את האוכל שהביאה עימה.
תוך כדי שבוחנת את ביתו, מעבירה ביקורת במחשבותיה ויודעת מראש כי לא תעז אפילו לשתות אצלו. מתיישבת מולו, ולבקשתו מתחילה להאכילו דבר דבר מהמונח בצלחתו, בעוד הוא טועם ומדרג את המאכלים. נראה שהיא לא מצליחה להקשיב לדבריו כאילו הפכה את ראשה למסננת גדולה ודבריו כרגע נשמעים לה מעומעמים, עוברים דרך חורי המסננת ורק מעטים מחלחלים אליה,
גורמים לתגובה קלה של חיוך או הנהון בראשה.
מסיים לאכול ולפני שקם לשים מים לקפה, מבקש ממנה להאכילו מהעוגה עם אצבעותיה, בתמורה לוקח את שנשאר ממנה
ומורח על פניה והיא שוב שומעת אותו מדבר, לא מצליחה להבין את דבריו וכל מחשבותיה כרגע מתנקזות לשערה המרוח והמלוכלך
מעוגת הגבינה שעמלה עליה כמה שעות קודם לכן. לרגע הסיטואציה בה היא עומדת ככה במטבחו, חבולה, ערומה ומרוחה מצחיקה אותה,
אך מאופקת מתמיד, מאחר ולא מצליחה לצפות את תגובותיו, מוותרת, עדיין כואבת מהחוויה בחדר המדרגות.
לאחר ששם מים לקפה, מביא מפית נייר ומנגב אותה, כאילו מבקש שתישאר נקייה עבורו. הקפה הוכן, היא מוותרת ומבקשת באילמותה מים בלבד ורק לשם הנימוס. יודעת שלא תשתה, אלא אם תזדקק להם.
מובלת אחריו לסלון, מניחה את המגש על השולחן ומתחילה לבקשתו, להסיר את מה שנשאר משמלתה.
נעמדת מולו ערומה, נבוכה, לא מוציאה ולו ציוץ מפיה, חוששת פן יגלה את מבוכתה. אך הוא קורא אותה כמו ספר פתוח,
מבין כל נים בפניה, יושב על הספה ומתחיל לדבר אליה כאילו עשה הכנה מראש על המקומות בגופה אותם אינה אוהבת.
מדבר על הבטן ללא הפסקה, בוחן את הכפל ההוא, שלא מצליחה להיפטר ממנו גם אחרי שעות בחדר הכושר, מעיר על הקימוטים ואומר שאיזה מזל שיש אותם כי כך היא פחות מושלמת , והיא כמו עשרות סכינים קטנים כרגע חוררו את גופה כמעט ושוברת את השתיקה,
אך הוא מתקרב אליה עכשיו לוקח את ידיה ושם מאחורי ראשה, מבקש אותה לעמוד ככה מולו מעתה ועד שתתבקש להסירן.
מבקש שתהיה לו פסל חי. והוא מתיישב שוב על הספה, מביט בה, מדבר אליה בשקט כלכך, מנסה לשבור אותה במילים שלוחש,
מדבר עימה על שליטה, אומר לה שהיא ביצ'ית ומוחצנת ולא הכירה שולט אמיתי והוא הולך לעשות ממנה שפחה אמיתית
ויש לה מזל שיש לה ילדים שמחכים לה בבית, אחרת היה סוגר אותה לשלושה ימים ועושה אותה שפחה מושלמת.
מדבר על הקושי בלשים את הידיים למעלה, מסביר כי הקושי יגיע בגלים ושניה לפני שמבחין בו מפציר בה שתעבור אותו למענו,
מתאר לה אותו בדיוק רב, כמו מנסה להקשות. בין כל המילים הללו הוא עושה הפסקות, מביט בה, נותן לה זמן עם עצמה והיא מנסה להיות מחוברת אליו, מנסה להיות איתו באותם רגעים אך נראה שראשה מתעקש לנתק והוא נודד למקומות אחרים, ראשית עושה השוואות בראשה, בין שליטים, ולאחר נודד לעניינים יום יומיים, הכביסה שהשאירה על החבל, הילדים, השעה המוקדמת שמחר תקום כדי ללכת לעבודה, אוייי העבודה, אם יביטו בה יראו? יקראו את שעברה לילה קודם? מחשבתה נקטעת, הוא קם ונוגע בה. המגע שלו, כמו נחמה עבורה כעת,
היא עוצמת עיניים ומתמקדת בו, מתרפקת עליו מתכנסת בעצמה עד שמילותיו שוב חודרות לתודעתה...שומעת אותו מתפעל ממנה,
אומר לה כי היא חזקה, לא רועדת ולא מזיעה, עומדת גאה עם הידיים למעלה, לא נשברת. חוסר ההצלחה שלה כרגע להבין אם הוא שוב ציני איתה או אמיתי, מחזיר אותה למקום שהיתה בו לפני רגע, מקום של מגננה. ועיניה שוב מתריסות כאשר ממשיך ואומר שאחרות כבר מזמן היו מתחננות וראשה כמו ישות נפרדת ממנה, מדבר אליה אל תשברי! וגאוותה, זו שהיא מצליחה להחזיק בכח המועט שנשאר בה, יהירותה,
אלה כמו אומרים לו שלעולם לא תתחנן להוריד את הידיים. קשיים הוא אומר לה– מה הוא יודע על קשיים בחיים, זה קטן עליה!!
והוא מתאר לה את הקושי שהוא מרגיש אותה עוברת באותו רגע ממש, מספר לה על הנמלים שמתחילות לעבור דרך האצבעות, על הרעד שמתחיל בזרועות, עומד מולה בוחן אותה, מחייך, כאילו מבין שוב את כל מה שהיא עוברת בראשה, וחוזר לספה.
שם מוזיקה, מדליק סיגריה, לוקח אליו ספר ועושה עצמו מרוכז בכל אלה, בעוד הפסל החי שלו, עומד לו בסלון, מיצג להנאתו.
אלה הם רגעי מנוחה, הוא אינו מדבר וגלגלי ראשה נחים, שוב עוצמת עיניים, לא מרגישה בקושי, לא מרגישה בכאב, מתמכרת לספייס.
לבסוף הוא מתייאש, אומר שהיא מסוגלת להישאר כך כל הלילה, מוריד את ידיה לאט לאט, משחרר אותן בעיסוי ומזמין אותה לשבת לידו,
מחבק ומנשק אותה.
המשך הערב מתנהל בצורה פשוטה למדי, עדיין אילמת והוא עדיין מדבר עבור שניהם.
שעות אח"כ כשהיא בדרכה הביתה, יודעת שהוא לא יהיה אדונה.
מנסה להתחבר שוב לרגשות, לחזור לעצמה, שמה מוסיקה שקטה, מנסה לבכות ולא מצליחה.
מריצה בראשה את חווית השעות האחרונות כסרט נע, מנסה להבין את הניתוק שחוותה.
הניתוק הזה לא היה הראשון, היא יודעת. החוויות שונות, העוצמות והרגשות כלפי העומד מולה רק לא הניתוק הרגשי שהיא חווה.
מבינה כמה השתיקה שנכפתה עליה לא היתה שונה מהשתיקה שגזרה על עצמה בפעמים אחרות. מגיעה לשם נעולה, מגיעה עם חומה או מגננה, כזו שתיתן לה
לספוג עוד ועוד כאב פיזי אבל תגן עליה מהכאב הנפשי. זה מה שהיא מחצינה, מצטיירת לבאים מולה כקרה וסגורה.
אבל כמו בשאר הפעמים, לאחר שהסשן מסתיים והיא נמצאת עם עצמה, יש לה זמן לעכל ולהבין ושוב להרגיש, היא לבד עכשיו והיא יכולה.
היא בטח תגיע הביתה ולאחר שתחזור לשיגרה, תתייחד עם עצמה. והדף, סביל כתמיד, יקבל אליו את כל העוצמה שחבויה בתוכה.
