טיפה טיפה

תכתבי הוא אומר לי. תכתבי לי שוב.
הוא מבקש ממני לעשות את הדבר שכה טבעי לי לעשות, את הדבר שעשיתי מאז ומעולם. רק שאצלי זה חייב לבוא מהבטן,
להגיע מבפנים, להיות אינטימי, זה לא יכול שלא להיות רגשי.
נראה לי שזה כבר כמה חודשים שאנחנו רוקדים טנגו של צעד קדימה ועשר אחורה וזה לא מוביל לשום מקום.
כל אחד והפחדים שלו, הנכות הרגשית שלו.
לכתוב לך שוב?
אני לא בטוחה שזה ישנה משהו בקשר הסיזיפי שנוצר ביננו ורוב הסיכויים שאני אכתוב לך פעם או פעמיים ושוב אשתוק הרבה זמן
(הרי זו בדיוק הסיבה שלא רציתי להתחייב לדבר הזה), שנינו טובים בזה.
פרט לכך שיש בזה משהו שמקומם אותי, קצת עצוב שבתוך תוכי אני מאמינה שזה כנראה הדבר היחיד שאני יכולה להכיל כרגע,
וחוששת לגלות שאם היית מסוגל להתקרב קצת, הייתי מוצאת דרך לברוח, מוצאת בך "דפקטים" ונעלמת מסיבה זו או אחרת, פשוט כי התרגלתי להתנהל כך, כי זה שומר עליי.
אבל אתה נראה לי לפעמים יותר מתוסבך ממני, יותר סגור, יותר מבולבל
וזה גורם לי לדבר, לשאול, לספר. זה גורם לי להתאמץ (בזמן הזה של בין לבין השתיקות הארוכות). זמן רב שלא התאמצתי עבור אף אחד, כל מה שהייתי צריכה לעשות זה להיות שם ולא לעשות כלום, שואבת לעצמי את הדבר לו אני זקוקה, משחקת משחקים, מקבלת חיזוקים, עד שהצד השני מואס בזה והכל מתפוגג ללא אכפתיות מצידי.
והנה, אני לא אדישה, מתעצבנת ממך, מחייכת מזה..
אל תזקוף הכל לזכותך, לא עשית הרבה, זו רק הנוכחות שלך (או החוסר נוכחות) שגורמת לי להבין, אני מצליחה
ללמוד מכל דבר שמולו החיים מעמידים אותי.
אני תוהה לפעמים מה המטרה שלך, איך זה שאחרי מספר חודשים אתה עוד נמצא בסביבה, מגשש, מנסה ושוב נעלם למעמקי הוירטואלייה.
לפעמים אני חושבת שאנחנו דומים ומתנהגים אותו הדבר, קצת קשה להסתכל במראה לראות משהו מוכר, ולהבין.

אז לכתוב לך שוב?
מתברר שכן.
עוד מכתתת רגליי בטנגו הזה, שנחליף ריקוד?