|
|
|
"ברידג'פורט"? , שאלתי את האדון בעל הלבוש המשונה.
"קמלוט" , הוא השיב.
"טוטו, אני חושבת שאנחנו כבר לא בקנזס".
"קפיצת הדרך או לא, מעולם לא היו בדמשק כל כל הרבה בלונדיניות".
ומעבר לציטוטים, איזה כיף לשבת בדירתי, לשתות קפה ולקרא ספר.
התגעגעתי לכך.
שפשוף גדול על שוק ימין - יש.
חתך מכוער בכף יד ימין - יש.
כמה מכות יבשות - יש.
שריטה על הצוואר (לא יודעת מהיכן) - יש.
כל זה, ואני מחייכת.
קטן עלי, באמת.
אבל מה?
צץ לי חצ'קון.
זה לעג לרש.
*בחזרה ל- 1990*
אני: אמא, יצא לי חצ'קון. אני לא יוצאת מהבית.
אמא: לא רואים כלום, זה רק נדמה לך.
אני: את עיוורת? הוא ע-נ-ק!
אמא: הוא פצפון, זו לא סיבה להשאר בבית.
אני: אז את מודה שרואים אותו?
אמא (נאנחת): אני מבטיחה לך שבעוד 20 שנה לא תהיינה לך כאלה בעיות.
בעוד 20 שנה העור שלך יהיה כל כך יבש, שאת תשמחי אם יצא לך חצ'קון.
*פעם נוספת ב- 2010*
אני (לבדי, מדברת לתיקרה): אמא, לא אמרת לי את האמת.
לנעלבים ולנעלבות שלום.
לא עניתי בימים האחרונים על הודעות, אך זה לא אישי.
עבודה, התירוץ הידוע.
חזרתי.
קצת יותר חכמה, קצת פצועה, ומחייכת הרבה יותר.
אז פעם נוספת - זה לא אישי.
בחדשות news, מה- 26/8/10, הופיע קטע בדסמי נהדר.
הרב אמנון יצחק דן חוטא ל39 מלקות, בשוט העשוי מעורות של שור וחמור.
הכתבה היא של קובי נחשוני.
החוטא קיבל עליו את הדין בהכנעה, ידיו נקשרו, והוא ספג 39 צליפות.
הכלוב, מהדורה חרדית.
H&K P30L.
כל מילה נוספת מיותרת.
פרוסה גדולה של לחם שחור.
חרדל דיז'ון של בורנייר.
עלה חסה בהיר.
פסטרמה מעושנת, קצת יבשה.
פרוסת גבינת אמנטל.
מעט בצל ירוק.
עוד פרוסת לחם, דקה.
ממרח חזרת לבנה.
פרוסת שינקן.
פרוסת אמנטל נוספת.
מיונז,
פרוסה אחרונה של לחם.
להדק, להתבונן בריכוז, לנשום עמוק לפני האתגר.
ועכשיו, פה גדול.
אתמול היו לבלוג שלי 470 צפיות.
אז אני תוהה:
אם אפרסם את הסיפור המלא על "איך עשיתי סקס אלים עם חברה לעבודה",
יש סיכוי שאעבור את ה- 500?
ת'אמת, גם אם לא, אפרסם בכל מקרה.
חולת צומי, לא?
לא אני לא דיסלקטית, אציין לפני שמאן דהוא מזדעק. הכותרת מכוונת.
כוסית נחמדה, בואו נקרא לה P, היא טיפוס פיזי מאד.
היא מתייחסת לאנשים באורח פיזי. ריחם, צליל קולם, רוחב כתפיהם - הכל פיזי.
נכון, היא מתרגשת גם מאידיאות, מכתיבה עמוקה, מרעיונות נשגבים, אך ככל היא מגדירה עצמה "טיפוס פיזי".
אז אותה P מתחילה להתכתב באינטרנט עם טריליארד וחצי אנשים, חלקם באתרים מהוגנים וחלקם פחות.
באחד מאותם אתרים, מקום שיגרום לכומר המקומי למלמל "סנטה מריה", היא פוגשת בחור, נקרא לו Q.
למה Q? אולי בגלל התחילית של שאלה, אולי מסיבה אחרת.
אותו Q אינו שואל שאלות בוטות, אינו מטריד ואינו קורא לה כלבה (נשמע מוכר?).
Q אדיב, שנון ומצחיק עד דמעות.
הוא רחב אופקים ושולט בכמה מהתחומים שחשובים בעיניה של P.
נחשו מה? מתברר שהוא אפילו פנוי.
Q מעניק לה הזדמנות לצחוק, ומקום וירטואלי להתכרבל בו כשהיא חוזרת פצועה ומוכה מהיומיום האכזרי.
Q אינו דורש דבר, רק מגיש כתף תומכת.
למעשה, לרגע מתגנב לליבה של P חשש שמא הוא פרי הדמיון, הוא פשוט מוצלח מדי מכדי להיות אמיתי.
עניין רודף עניין ומתברר כי שניהם מכירים אדם משותף. הוירטואליה מתחילה להיסדק.
P יוצרת קשר בין חברתה הטובה לבין Q, לצרכים מקצועיים, אך אינה מתאפקת ושואלת את החברה איך הבחור.
התשובה אינה מלמדת הרבה. מה זה אומר, לעזאזל, "חריף, נעים הליכות ובעל נימוסים"?
דברי תכלס, גברת, ספרי משהו לעניין.
אך P חוששת לשאול את חברתה, כי היא לא רוצה שזו תשאל שאלות מביכות על הדרך בה P הכירה את Q.
אך דבר אחד בטוח: Q הוא אמיתי.
לא וירטואליסט שמצהיר שהוא חכם-חתיך-נאה-גבוה-עשיר-דוקטור-דוכס-מצחיק-מנומס. א-מ-י-ת-י.
ו-P, כנראה שזו התחילית של פוסטמה, מתחילה להתרגש.
להתקשר.
להתבלבל.
להת-
כל מיני מילים שמתחילות ב"להת..", אבל קשה לה לכתוב אותן.
פיזית, מה? פיזית בתחת שלי. רגשנית ואידיאליסטית ורומנטית עד אחרון שורשי שיערותיה.
מתרגשת וחוששת ודוחה את הרגע בו יעמיקו את הקשר.
בלי צ'אטים, בלי שיחות וידאו, כמובן שבלי פגישות.
P, התחילית של פחדנית.
פחדנית אבל מתחילה להת... לא משנה, המילה ההיא, נו, אתם יודעים.
תודה להרבה אנשים נחמדים.
לזאת שכתבה לי על משפחתה הקטנה וחיממה לי את הלב.
לזה שסיפר לי על המשבר שלו, ונתן לי את הזכות לנחמו במילים.
לזאת ששיתפה בחייה וסיפרה אנקדוטות על החתול השמן שלה.
לזה שהכין לי ריזוטו ממרחק אלפי קילומטרים.
נחמד לי איתכם, רק שתדעו.
אני יודעת שלא תגיבו, פרטיות וכל זה, אבל נעים לי פה.
אני מתכתבת עם בחור חביב, נשלט לפי נטייתו.
השיחות אינן נוגעות לענייני שליטה או סקס, אלא שיחות דיומא רגילות.
לא מזמן הוא כתב לי משהו שעליו עניתי (בתמימות) כי הוא ראוי להצלפה.
הוא התלהב.
כתבתי לו כי זה בלתי אפשרי: ראשית, אני לא בעסק, אני ונילית למהדרין.
שנית, אפילו אם הייתי רוצה, אני רחוקה מדי להצלפה. כמה שעות טיסה מפרידות בינינו.
ואז הוא ביקש עונש חלופי. בשלט רחוק.
כאן עלי לבקש את עזרתכם. אני מתלבטת ואשמח לעזרה.
אני לא רוצה משהו אכזרי ומכאיב, לא ענישה בלתי הפיכה וגם לא משהו עם גוון מיני.
זה לא הסגנון.
אשמח לרעיונות מקוריים, אבל אסתפק בהבעת עמדה לקביעת המוצלח בין שני רעיונות.
1. בארוחת צהריים עם קולגות/לקוחות, יהיה עליו להוציא מתיקו קופסת סרדינים, קופסת גרגרי חומוס וסירופ מייפל. לערבב את שני הראשונים, לצקת מעל לפחות 4 כפות סירופ ולאכול בתאבון. להסביר כי זה המאכל האהוב עליו.
2. לערבב כוס חלב, כוס בירה, כפית מלח, 2 כפיות אבקת סודה לשתיה וכפית אבקת מרק בצל, ולשתות עם קש. מיד לאחר מכן לצאת לריצה של שלושה קילומטרים לפחות.
ונילית, אני יודעת. ובכל זאת זדונית.
