אוהבת שירה.

שמח.
אני הולכת לצפות בהופעה מפוארת. הפקה יוקרתית של מופע שמזמן רציתי לראות.
הרבה מעל התקציב שלי, אך אלוהי הבחורות-שיש-להן-יותר-מזל-משכל החליט להתערב לטובתי.
משמיים נלחמו בסיסרא - ובגירסא שלי משמיים נלחמו עבור סיסטרא (אחות ברוסית).
לא רק שיש כרטיס, יש גם תקציב לרכישת ביגוד הולם. לפעמים גם סינדרלה זוכה בטוטו...

עצוב.
שמתם לב שהכותבת הכי מוכשרת בכלוב מחקה את הבלוג שלה?
כל כך אהבתי לקרא את הסיפורים של גיבוריה הנודדים, כל כך צחקתי מקטעי ההומור,
התרגשתי מהפוסטים שכוונו ללב. ועכשיו, הכל נעלם, באיבחה אחת חדה.
היי שלום, חברה, אתגעגע אלייך.

קוגיטו - ארגו סומסום.

אבן נייר ומספריים, המנצח בין השניים.
אחת, שתיים, ושל.... רגע, מה זה השלוש הזה? לא היו רק שניים?

"לתת עין במשהו" בעברית משמע לחמוד. אם נתתי עיני בבגד יפה, משמע שאני רוצה אותו.
אם כך, מדוע "נותן עינו בכוס" משמעו שיכור ולא שיכור-בפוטנציה?
אולי כי זוהי משאלה שקל להגשימה.

בזמן רכיבה על אופנוע ב-130 קמ"ש, לא מומלץ להתעטש.

הלילה היה לי משעמם. ביליתי חלק ממנו במקום בו הייתה טלוויזיה, מכשיר שאני לא מתקרבת אליו.
כדי לא להרגיש נורא, חיטטתי בסרטי די.וי.די שהיו במקום ומצאתי אחד.
"לילות לבנים" עם מיכאיל ברישניקוב. אז ראיתי.
אנטי-קומוניסטי ופרו-בלט, לא יכול להיות טוב מכך.
וברישניקוב גורם לניוטון לאכול את כובעו לגבי חוק הגרביטציה. הבחור פשוט עף באוויר.

אמא: מירחי שומן אווז על החזה, התעטפי במגבת והתכסי בפוך. לעסי שן שום ולכי לישון. לילה שלם - ואת מחלימה.
אני: תודה אמא, אני מעדיפה להיות חולה.

" הספר הקטן" סלדן אדוארדס. ערבוב של "העולם לפי גארפ", "אשתו של הנוסע בזמן" ו "פורסט גאמפ".
אני לא מבינה למה המשכתי לקרא עד הסוף למרות שחשבתי כך כבר אחרי 100 עמודים.

מישהו קרא את הרומן האבוד שמצאו בעזבונה של לאה גולדברג? רק התחלתי וטרם גיבשתי דעה.

סליחה על הבלגן. זו רק הצצה למחשבותיי הפזורות. בעתיד אשתדל לכתוב ולהתנהג יפה.

לא שמישהו שאל אותי, אבל אם ישאלו:
כלובי - הבחירה שלי לאיש השנה.
לא מהיכרות אישית, מעולם לא נפגשנו, אבל אני שפוטה של האתר שלו.

תמיד יש חכמולוגים שמנסים למצא ראשי תיבות לשנה החדשה.
נתקלתי כבר ב"גאונה" שכתבה - תהא שנת עשיה איכותית.
נו, טוב.
וזה מביא אותי לשאול:
האם תשע"ב תהיה בסימן - תהא שנת עשיה ביד?

המיקום: ישראל.
השנה: 2004.
הסיטואציה: שיעור הזוי במיוחד.

אני: זה נורא יפה אבל לא שימושי.
הוא: לעולם אינך יודעת מה יהיה שימושי.
אני: אבל זה!!? אף אחד לא משתמש בזה, וטוב שכך!
הוא: התחילי לתרגל, בהמה פולניה.
אני (ממלמלת לעצמי ברוגז, ולוקחת ליד את המוט): דפוק, ממש דפוק.
הוא: אמרת משהו?
אני: לא, שום דבר.
הוא: אז תחזיקי אותו היטב, הוא קשה ומסוכן ויפגע בך אם תניחי לו.
אני (בלחש): אפשר לחשוב שגואן-דאו זה זין.

המיקום: לא ישראל.
השנה: 2010.
הסיטואציה: קטטה בגלידריה שצמודה לפיצריה.

אני : ואללה, הגואן-דאו הזה מגניב.

למי שלא הבין, זהו רק הספוילר.

השכן הזר דופק לי בדלת, מזיע ומבוהל כולו.
בטח הוא גם מסריח מזיעה, אך האף שלי סתום.
הוא מספר לי שכלבתו ברחה והוא מבקש את עזרתי להשיבה הביתה.
בגלל שאנו מדברים בבליל של שפות מה שיוצא ניתן לתרגום הבא:
הזונה שלי ירדה... והאופי שלה לעשות קקי... עזרי לי לגרום לה לגמור.

אני מתה על לימוד שפות, ועוד יותר על אי ידיעתן.

מול המראה. גדולה כזו, רואים בה את כל החדר.
התמונה לא מחמיאה.
אף אדום מרוב קינוח, עיניים מצומצמות ועייפות, עמידה של אישה מבוגרת.
השיער שלי נראה כמו בפרסומת למרכך שיער, בתמונה של ה"לפני".
מצב הרוח שלי נראה כמו בפרסומת לטבליות פסיכיאטריות, תנו לי להרביץ למישהו, ואניף עליו את העולם.
או משהו כזה.
המדחום מדבר על 37.8 שזה לא רציני, אבל התחושה נוראית.
עור הפנים משומן והשפתיים מבוקעות.
מובן שאין לי חוש ריח, והתיאבון נעלם לו באיזה תת-מרחב עלום.

נקודה רעה: הראי שונא אותי.
לעומת זאת נקודה טובה: המשקל מחייך אלי.
נשיקות לכולם,

פ' מקנחת את אפה, מקללת ברוסית ומרחמת על עצמה.

הכלוב שומם.
מין שממה וירטואלית מעיקה.
מתברר כי גם לסוטים יש משפחות לחלוק עימן את שולחן החג.
יושבים לסעודה, טובלים תפוח בדבש, אוכלים גאגעפילטע פיש (לא התאפקתי),
ומתכננים את השנה הבאה בגישה אופטימית.
אני, מהעבר השני, יושבת ליד מחשבי החביב, עכבר בימיני ומקלות סורימי ממוקמים אסטרטגית ליד שמאלי.
אני בוהה במספר הנכנסים לבלוג שלי היום, ומגלה את המספר העלוב של 137.
זה קבלה בגימטריה.
זו חלק מהבעיה וזהו הסבר חלקי למצב הרוח שלי.
אבל נניח לכך, אני חושבת עליכם בערב החג.
משונה לי.
החגים (כשאני בארץ) הם זמן טוב לריצות ערב. המדרכות פנויות ואף אחד לא עוצר אותי. הם זמן טוב לקרא ספר בלי להיות מופרעת מטלפונים של מכרים.
הם זמן מעולה לכל מיני פעולות שנעשות סולו.

אבל בחו"ל, החגים הם סתם ביאוס גדול.
חוץ מזה: אני מנוזלת. שונאת את זה.

וכדי לסיים במשפט אופטימי,
אומר מה טוב לאכול סורימי.
אתם תאכלו את ראש הדג
אני וסורימי נעביר את החג.
הדיו וירטואלי, וטרם יבש
חושו טיבלו התפוח בדבש.


(פ' חורזת כילדה סתומה בת 8, מקלידה בימין, מכרסמת בשמאל, ומקנחת אף בשרוול)

לפני כשלושה שבועות, ב- 17/8, כתבתי כי יש לי קורבן.
מישהו הרגיז אותי והחלטתי להתנקם.
קצת קשה לעשות זאת בשלט רחוק, ובכל זאת - עשוי.
בחיוך מתפנק של שביעות רצון אני כותבת וי ליד הסעיף ברשימת הכיסוח:
זהו, נגמר.

ובלעז: דינג דונג, ד'ה וויץ' איז דאד!

לאלה היודעות במי מדובר (כן, כן, יודעות. בלשון נקבה):
אתן חייבות לי. הרבה. אך אסתפק בקפה.
😄

* פ' מאושרת, שמה את "עין הנמר" במערכת, מפזזת בבית. *

רק שתי המילים הראשונות הכותרת רלוונטיות למצבי, והן אינן מטפורה.
באמת מר לי.
משום מה יש לי טעם מר בפה כבר שלוש יממות.
שום דבר לא עוזר. שתיה, צחצוח, סוכריית מנטה, כלום.
כל הזמן טעם מר על חלקה הפנימי של הלשון.
למישהו יש מושג מה זה?
זה מבאס אותי נורא.