אוהבת שירה.

הרי לכם דילמה.
אני אמורה לפגוש מישהו מהעבודה. הוא יגיע אלי ממקום מושבו (עניין של כמה שעות טיסה).
בכל פעם שנפגשנו בעבר הוא החמיא לי, פלירטט, והבהיר כי הוא היה מעוניין להעביר את הקשר שלנו לפסים יותר פיזיים.
הוא גבר מרשים ביותר, חכם, שנון, אלגנטי, וזה עוד לפני שדיברתי על הופעתו החיצונית.
זוכרים את הדוגמן ירון פינק? מישהו דומה לו להפליא, רק עם כתפיים רחבות יותר.
הוא באמת מדהים ואני נמשכת אליו.
אבל..
כולם קוראים לו בשם החיבה שלו, קטנטן.
לא סתם קטנטן, קטנטן במלעיל.
אין לי בעיה עם זה כל עוד שאנו נמצאים על פסים ידידותיים או מקצועיים.
אבל המחשבה שאני אתפשט ליד מישהו שקוראים לו קטנטן, גורמת לי לצחוק.
זה לא ממש רומנטי לצחוק כשבן זוגך פושט את מכנסיו, נכון?

ברור לי כי אם נקלע לסיטואציה קרובה (יפת נפש שכמוני, אקרא לדברים בשמם: אם נלך להזדיין), אני אתחיל לצחוק.
מה לעשות?
הצילו!

אני יודעת הרבה דברים, בחיי.
פסיכולוגיה ופילוסופיה ומתמטיקה וקונג-פו.
אני יודעת הרבה שפות.
אני יודעת על-פה יצירות שלמות.
אני יודעת לפרק ולהרכיב את הנשק שלי בעיניים עצומות.

אבל... אני לא יודעת להכין חביתה בלי לחטוף כוויה.
המאזן להיום: חביתה אחת, כוויות שתיים.
אווווףףףף.

החלטתי לפנק את עצמי.
למה? כי מגיע לי.
איך? שילוב של הנאות שונות בתמיכת הטכנולוגיה.

הנאות. הפעם התמקדתי בשתיים. אני אוהבת לקרא ואני אוהבת אמבטיות.
אין צורך לפרט מדוע שני התחביבים הללו אינם מתבצעים בו זמנית.
לאנשים שקוראים ספר בידיים לחות בעודם באמבטיה, אני קוראת ברברים.
על ספר צריך לשמור.
אז מה בכל זאת? התשובה היא מחשב-וויירלס-מקרן-סיליקון.
פירוט:
קניתי מקרן אלחוטי וחיברתי אותו אל המחשב.
קניתי מקלדת סיליקון אלחוטית (ללא כפתורים אמיתיים, רק משטח סיליקון ועליו ציורי הכפתורים). אחרון חביב, מחוץ לאמבטיה ניצב שרפרף ועליו העכבר האלחוטי שעטוף בניילון נצמד.

התמונה: אני בתוך אמבטיה אפלולית למחצה, בלי קצף, רק מלחי אמבט.
על הקיר מולי מוקרן מסך המחשב, כרגע בגודל "45, לתפארת הכייף.
(הייתי מקרינה על "60 או יותר, אבל הקיר שמולי נגמר בדלת מרושעת)

מה בתפריט:
כמה סרטונים מצחיקים מיו-טיוב,
ספר שהורדתי מאי-שם,
ספר נוסף שכתב חבר שלי ואני עושה הגהות (297 עמודים, OMG)
שיטוט בכלוב וקריאת בלוגים,
ראש המקלחת שעושה לי מצחיק.

כשאצא, מן הסתם עם אצבעות קמוטות משהות ממושכת במים, שום דבר לא יוריד לי את החיוך.
אה, כן. הכנתי מראש צלחת עם בקלאווה על השולחן והדלקתי את מכונת הקפה.
בסלון פועל המזגן, וכשאצא אכרסם בקלאוות, אשתה קפה, ואאזין לסיימון ראטל מדרבן את נגניו עם הסימפוניה מספר 10 בפה מז'ור.

OMFG, כמה שהחיים יפים בסופי-שבוע.

אני מנסה להרגיש שאני בישראל.
לא תמיד זה מצליח, אך יש דברים שעוזרים לי.
קניתי צנצנת עמבה אצל הלבנוני. אני לא מתכוונת להכניס את זה לפה, חלילה, אבל הסנפה מדי פעם מחזירה אותי למזרח התיכון.
אני קונה אצלו "ממרח-אפוני-כוסיות" או חומוס בשפתם.
אני קוראת חדשות מישראל באינטרנט.
אני נוהגת בלי לאותת.

ממש ממש ישראל, אבל ... זה לא זה.
אפילו גל החום שפקד אותנו לא מצליח להרגיש ישראלי.

רק דבר אחד נתן לי את תחושת-ישראל שכה חסרה לי.
הלכתי במרכז העיר, עושה הרפיית-הליכה לאחר ריצה.
חלפתי על פני שני גברברים, בני 25 להערכתי.
הם הסתכלו עלי במבטים רעבים ואחד מהם אמר לחברו, בעברית: הייתי עושה אותה.
חברו ענה: היית רוצה, הא? רק חבל שבארץ אין כאלה...

צ'יק צ'ק הרגשתי ישראלית.

היום הארבעה עשר ביולי.
מזל טוב לכל הצרפתים, המשיכו כך.

כתבתי לאחרונה על שני בלוגים שחביבים עלי, כאלה שגיליתי לאחרונה.
שניהם נכתבים על ידי נשים.
כעת אמליץ על שני בלוגים גבריים.
האחד של "הפולניה". פוסטים ארוכים בעלי עלילה אנושית ונוגעת ללב. הרבה רגישות וחוש לתיאור מצבים שבלב.
השני של "חבקוק". כתיבה תמציתית, מנוסחת היטב. אישית, הוא מעצבן אותי בשל דיעותיו, אך עלי להודות כי כתיבתו מעידה על מוח חושב.

המלצות על בלוגים יתקבלו בתודה.

אין מנוס.
יש לי כמה אפשרויות ואף אחת מהן אינה נראית לי:
1. להשאר בורה ולא להבין למה כולם מדברים עכשיו על תמנונים.
2. לגגל "תמנון" ולמצא משהו אקטואלי.
3. לשאול אתכם ולהיחשף כבורה.

שלוש דרכים התפצלו ביער האפשרויות (הצהוב, אלא מה?)
בהיותי אחת, על שתיים נאלצתי לוותר
אז עכשיו מן הסתם תקראו לי סתומה
אך אני תמנונית אבין עוד יותר.

נו טוב, לפחות זה מתחרז.

אז מה, בשם חור התחת השעיר של השד, גורם לכולם לדבר על תמנון או דיונון?
תגובות רציניות ומשועשעות תתקבלנה בברכה.
לא ברכה שמברכים, ברכה במלעיל, ההיא מסניף בנק לאומי.
לא קוראים לה ברכה? באמת? אבל היא נראית שמתאים לה שיקראו לה ברכה.
זה לא בגלל שהיא מחומצנת. גם בגלל, אבל לא רק.
זה בגלל שיש לה מין פרצוף כזה, של, אה, נו, ברכה.
איך?
מה אמרתם?
אורנה?
מה פתאום אורנה?
מאיפה הגעתם לאורנה?
אורנה זה בכלל שם של תמנון.
אופס...

אמרו לי שאחד מיתרונותיו בולטים של אופנוע הוא עלותו הנמוכה.
אז אמרו.
אז שיקרו.
האמת, אופנוע זה צעצוע שגוזל ה-מ-ו-ן כסף.
חיכיתי שסוף השבוע יגמר כדי לצאת לשופינג ראוי.
הרגשתי שבלי ז'קט אופנוענים שחור חיי אינם חיים. מצאתי אחד כזה, מדהים ומחמם.
די יקר, אבל לא התאפקתי.
ומגפיים? זה לא אנושי לצפות לרכיבה קלאסית ללא מגפיים.
עבורי, זו הזדמנות או תואנה. 90% מזמני אני בנעלי התעמלות.
אז רכשתי גם מגפי עור. אוי, כמה יפים.
וג'ינסים. רק שניים, יושבים כאילו שנתפרו עלי, בלי קשקושים, קו נקי וחלק.
איכותיים מאד.
ואז ראיתי עוד מעיל עור, מעילון יהיה מדויק יותר.
חמוד וקצר, עם הרבה תפרים, צבע כחול שנוטה לאפרפר, עור רך מאד.
יושב נהדר על המותן. ברור שקניתי.

ומגיני ברכיים זה עז? לא. אז קניתי.
קסדה זה חובה, זה לא לפינוק. וכדאי עם מגבר בלוטות' פנימי, נכון? קניתי.
חליפת סערה לרכיבה בקור? יש ויש.

בתום מסע הקניות המינימליסטי הזה (למעשה בדרך קניתי עוד כמה דברים קטנים,
אבל הם לא בשביל האופנוע) גיליתי כי בזבזתי סכום מטורף.
הרבה מעל אלף יורו.

מסקנה 1: אופנוע אינו כלי רכב חסכוני.
מסקנה 2: יש לי בגדים חדשים מרהיבים!!!

ציטוט מהזיכרון:
היא: "של מי האופנוע הזה, בייבי"?
הוא: "זה לא אופנוע, מותק, זה צ'ופר".
היא: "של מי הצ'ופר הזה, בייבי"?
הוא: "של Z".
היא: מי זה Z, בייבי"?
הוא: "Z מת, מותק, Z מת".

אז אפשר לאחל לי מזל טוב.
אני עדיין לא יודעת באיזה שם חיבה לקרא לו,
אך כרגע שמו הרשמי הוא TRANS ALP XL700V.
אני מרוצה....

גיליתי בלוג חדש בכלוב, עליו חתומה דמות לא שגרתית.
חפשו תחת "גבירה שפויה".

עוד אחת:
"המוזגת העגומה". רק התחילה לכתוב ואין לדעת להיכן זה יתפתח,
אך יש סימני נפט מבטיחים.

ולמען גילוי נאות:
שתי הנ"ל אינן מוכרות לי, לא הציעו לי שוחד ושלמונים, ולא הבטיחו לי טובות הנאה מיניות.
די חבל, לא?