אוהבת שירה.

כשאני בארץ אני לא פותחת עיתון ולא רואה טלוויזיה.
כתוצאה מכך, אני די מנותקת ממאורעות האקטואליה.
אני לא סובלת מכך, להיפך.

אבל כשאני בחו"ל המצב מתהפך.
כולם טורחים לעדכן אותי בחדשות מהארץ, ואני מעודכנת להפליא.
חלק מהעדכונים הם אודות נושאים שבחדשות (הפגנות בעמנואל, ועדת מה-שמה),
וחלק אודות סיפורים משעשעים שאירעו.

איכשהו, כך אני מקבלת את המיטב.
אף אחד לא יקטר לי על כאב הראש או על טיפול שיניים, אבל כן ישלחו לי סיפור על מי שנאלצה להתפנות במהלך פיקניק, לא מצאה נייר, ולבסוף השתמשה בעיתון ששימש קודם לטיפול בסברס.

אבל זה כבר חדשות ישנות. וכעת קיבלתי עדכון מ-ד-ה-י-ם על משהו שקרע אותי מצחוק.
את הסיפור העביר לי חבר קרוב, אדם העוסק בהוראה.

כדי להבין את הפואנטה צריך להכיר את פרס דרווין. לנוחותכם אני מצרפת הסבר מהוויקי:
פרס דרווין הוא פרס הומוריסטי המוענק לבני אדם אשר, כהגדרת מעניקי הפרס "סייעו לאנושות לשפר את מאגר הגנים שלה, וזאת על ידי סילוק עצמם מהעולם או סירוס עצמי בדרך מטופשת במיוחד". פרס זה, הקרוי על שמו של הוגה תורת האבולוציה, צ'ארלס דרווין, מוענק דרך רשת האינטרנט, ואינו נושא עמו פרס מעשי או כספי כלשהו.

בין זוכי הפרס ניתן למצוא:
1. אדם שקפץ ממטוס כדי לצלם צנחנים, אך בלי שהצטייד במצנח בעצמו.
2. אדם שביצע להטוטי ג'אגלינג עם רימוני יד חיים.
3. אדם שחימם מנורת לבה על כיריים, אירוע שנגמר בפיצוץ.
4. אדם שהתגרה בפיל רעב ועצבני שבסופו של דבר השתפד על חטי הפיל.
5. זוג מחבלים פלסטינים שהתפוצצו מוקדם מהצפוי עקב סירובם להשתמש ב"זמן ציוני".
6. אלכוהוליסט שצרך אלכוהול באמצעות חוקן[1].
ועוד

אות כבוד ניתן גם לכאלה שהצליחו לשרוד, וזאת בתנאי שמעשיהם המטופשים יימנעו מהם להפיץ את הגנים שלהם בעתיד. אותות כאלה חולקו בין השאר לאדם שירה באמצעות רובה אוויר בכדור שהתפוצץ וחורר את מפשעתו, ובכך עיקר את עצמו.

אמינות הסיפורים הזוכים אינה ודאית, שכן במרבית האירועים עד הראייה היחיד אינו יכול לספר את פרטי המעשה לאחר שהשמיד את עצמו כדי לזכות בפרס. סיבה נוספת היא שמטעמים חוקיים ואתיים, הממסד הרפואי נמנע מלאשר את פרטי המקרים, וזאת על מנת להגן על פרטיות המטופלים. ידוע כי לפחות חלק מהמקרים המתוארים למעשה לא התקיימו.

או.קיי. אז ברור כי הדיבור על פרס דרווין נותן לנו הזדמנות לצחוק על הטיפשים. זה נותן אפשרות לחוש חכמים ונעלים. רק כדאי שיהיה לזה כיסוי...

אי שם במרכז הארץ לומדים תלמידים מחוננים. חמישה ימים בשבוע הם הולכים לבית הספר, ויום אחד הם לומדים במרכז מיוחד למחוננים. המורים שם אמורים להיות בעלי התמחות מרשימה בתחומם, רצוי בעלי אישיות מרשימה, בטח ובטח שאינטליגנטים.
אחד המורים, ע' שמו, סיפר לתלמידיו על פרס דרווין. הכיתה צחקה ונהנתה, וע' ליגלג על המטומטמים שמצליחים להיפגע באורח שכזה. שבועיים מאוחר יותר ראה ע' בדרכו הביתה מישהו המוכר שקדים ירוקים בצד הדרך. נחפז וקנה 10 ק"ג (!) וחנה בצד הדרך כדי לאכלם.
נדמה לי שכל דרדק יודע כי קליפת השקד מכילה ציאניד. זה לא הפריע לע'. הוא פיצח בשיניו כמות נכבדה תוך שהוא סופג לקרבו את עסיסם המר. בשלב זה או אחר הוא איבד את הכרתו ואושפז.
אשתו ושלושת בניו היו אובדי עצות והרופאים לא ידעו לעזור לו מאחר ולא ידעו איזה סוג הרעלה פגע בע'. לבסוף, אחד מבניו (כנראה עוד זוכה דרווין לעתיד) שכנע את חברתו לאכול מן השקדים שנותרו, כולל הקליפה הירוקה. לאחר אכילת שקדים אחדים היא חשה ברע, וכך נפתרה התעלומה.
למרבה הצחוק התברר כי ע' קיבל הרעלה כפולה: הרעלת ציאניד מהעסיס הנמצא בקליפה הירוקה והרעלת זרחן מהריסוס שעל השקדים.
נכון שזה נשמע טוב מדי? אבל בחיי, לא הייתי מצליחה להמציא את זה.