אוהבת שירה.

את הפוסט הזה אני כותבת בדחילו ורחימו, מתוך חשש ואפילו ודאות כי יהיו כאלה שישפכו עלי את מררתם.
דווקא כאלה שאני מחבבת.
יש שלושה שקופצים לי לראש, אנשים שהמוזיקה משחקת תפקיד חשוב בחייהם:
גילי היקרה, שולץ הבכלל-לא-איום ודיינה סואר.
כולם כותבים על מוזיקה, מבינים מוזיקה, אוכלים מוזיקה לארוחת בוקר.
כנראה שיש להם טעם טוב משלי.
אז בבקשה, רחמנות עם הביקורת.

קיבלתי משימה די משמימה. נסיעה ארוכה ארוכה לאן שהוא. יציאה בשעות אחר הצהריים, הגעה רק כעשר שעות מאוחר יותר. נסיעת לילה, לבד.
זוהי הזדמנות לשקוע בתוגה, לראות את הקילומטרים רצים על גבי האספלט ולחוש המיה בלב, של געגוע ועצב, של ואדיות נטושות ושל זרידת זאבים ותנים.
נסעתי באוטו, על המושב שלידי מונח "אוי ויי" (שם החיבה של המחשב הזעיר שמשמש אותי), לידו המצלמה, ברדיו מתנגנת מוזיקה.
מצאתי תחנת אולדיז, שירים ישנים. מעציב לגלות ששירים משנות השמונים נחשבים לאולדיז, זה גורם לי לחוש זקנה. הרדיו היה מופתע כשהדלקתיו, הוא אינו מורגל בכך. אך הפעם היה חיוני כי אשאר ערה והרדיו הוא אחד האמצעים לכך (שאר האמצעים פחות בריאים).
נסעתי לתוך השקיעה והעצבות החלה לחלחל לליבי. הרגשתי בודדה ועזובה, יתומה נשכחת בעולם רחב ומתנכר. הרדיו תרם את חלקו והשמיע כל מיני עצובים, סקרבורו פייר ולואי ארמסטרונג דכאוני. משם הוא התדרדר לקטעי ג'אז, לא עלינו. שקעתי לתוגה.
ואז צלצול.
הוא: מה קורה?
אני: יז'י יז'י פאניה. (הולך הולך האדון - פולנית)
הוא: אז'ה פאניים הופ? (וכשהאדון קופץ? - פולנית)
אני: הכל בסדר, אני עצובה.
הוא: פרטים בבקשה, תוגת אימך (כך הוא מכנה אותי).
אני: ללא סיבה. סתם בלוז כחול.
הוא: מה את שומעת?
אני : ג'אז.
הוא: כיבוי מיידי. קבלי קובץ.
אני. יש.

כיביתי את הרדיו, בדיוק כשהוא עבר למשהו סימפטי קצת יותר. חיכיתי לשמוע את הצפצוף שיבשר לי שהקובץ התקבל. (מרגיעה את כולם: דיבורית, סטיק סלולארי, מטען מהמצבר, אוי ויי חגור היטב. אני זהירה)
הגיע. פתחתי.
המוזיקה התחילה להתנגן, וכבשה אותי באופטימיות שלה. תהילה, פיים.
איים גונה ליב פוראבר, איים גונה לרן האוו טו פלי. חיוך החל להפציע בזויות שפתיי. השיר נגמר ואני שמתי לב שאני שרה יחד עם המחשב.
משם, מייניאק. מכירים? משהו שהוא כל כך שנות השמונים, גם הוא לקוח מאיזה סרט קיטש. הפעם לא שרתי, שאגתי. פאק על העולם, זה הזמן לשאגה בריאה מעומק הריאות. על קו הגבול שבין הרצון למה שיהיה, בתרגום חופשי, שמתי לב שאני צורחת ומחייכת באקסטזה.
האוטו התפתל בין הגבעות, וירד בתלילות. לנגד עיניי נגלתה השמש השוקעת,
מדהימה ביופיה. גודלה היה בלתי נתפס, כפליים ומעלה מגודלה ברום הרקיע.
כבר לא היה לה בוהק אלא רק זוהר עמום, צבעי אפרסק ויופי שמיימי.
היא עוטרה בפסי רוחב אפרפרים, אולי מקורם באדים או ברוחות רפאים של עננים תועים, והאפקט המם אותי. על רקע השמש הפסטלית הצטיירו עמודי תאורה רחוקים,שחורים למראה כמקלות וניל, מדוייקים ואחידים כשורת מטריות תאומות. הסתכלתי בשמש בהערצה.
ליבי רחב בי ורציתי לשמרו עד נצח.
השיר הסתיים ולשמחתי התחלף באחיו הטוב ממנו, ווט א פילינג מתוך פלאשדאנס. שלפתי את המצלמה מאריזתה, כיוונתי באקראי וצילמתי. השמש נצרבה בפיקסלים של כרטיס הזכרון, מנציחה את הודה המפואר במדיה דיגיטלית.

המשך הנסיעה עבר עלי בחדווה אדירה. נהניתי מכל רגע. מין שימחה שאינה תלויה בדבר, שהרי לא קיבלתי דבר ומאום לא השתנה, למעט התחושה.
בגלל השמש, אמר גיבורו של "הזר" ואני מחרה מחזיקה אחריו, אך במשמעות שונה.

בתחנת דלק בה עצרתי בחנתי את התמונה. בדרך כלל אני מצלמת גרוע. הפעם, יצא מושלם. ווט א פילינג.

שימחה לכולכם.