אוהבת שירה.

*הסיפור אמיתי, שמות המשתתפים שונו*

החיים יכולים להיות מפתיעים, מצחיקים ואפילו אוהדים. כמה אוהדים? המממ, תנו לי לחשוב.

את ההזמנה לחתונתה של רונית קיבלתי במייל. כנראה שיש דברים שמשתנים עם הזמן, פעם זה היה במעטפות הדורות ועל גבי הזמנות מתחכמות או מכובדות. פעם הקיטש שלט בכיפה בכל הקשור לחתונות, כנראה שמשהו השתנה אם אפילו רונית יכולה לחרוג ממה שידעתי והכרתי. מייל, לא פחות ולא יותר.
אמנם עם אנימציה מכאן ועד מאדים, עם תמונת עוגת חתן-כלה ועם מליון לבבות, אבל תנו את דעתכם: מייל.
טוב, ברור שאישרתי הגעה. רונית היא חברה טובה מספיק בכדי שאגיע לחתונתה. רק לשם הבהרה, אני שונאת חתונות. משהו באווירם של האירועים הללו מביא לי את הג'ננה, מוציא ממני יצרים אפלים מאד. כמה אפלים? לא אכנס לכך, אבל משום מה אני נזכרת בג'רום ק. ג'רום ובהצעה לטיפול באנשים הגובים כסף משייטי הנהר. מי שקרא, יודע על מה אני מדברת. אך אין הדבר מתייחס לחתונתה של רונית. יצרים אפלים או לא, אבלע אותם ואשתוק.
צריך להבין, אני ורונית הפכים גמורים. היא מתעניינת בדברים שלא נוגעים לעולמי, ותחומי העניין שלי הם כספר חתום עבורה. היא מאמי חמודה ואני, יש להודות, כלבה מרושעת. היא כהת שיער, צברית, מורה לחינוך מיוחד שאוהבת שירה בציבור, ואני בהירה, ילידת צ'כיה שמתעבת שירה בציבור ואף אדם נורמלי לא יתן לי להכנס לכיתת בית ספר. היא לא שותה אלכוהול למעט כוסית קטנה של שמפניה באירועים, אני יכולה לרוקן חצי בקבוק וודקה תוך שלושים דקות, וזמן קצר אחר כך לצאת לריצה. אני אוהבת מטווחים, רונית מפחדת מנשק. היא מסודרת ואני מבולגנת, היא מטופחת ואני טום-בוי, היא רונית ואני פ'.
כנראה שהמשותף לנו הוא מידת המכנסיים והחיבה לעלי רוקט בסלט, אבל אין צורך ביותר מכך. אני ממש אוהבת אותה בגלל האופי הנהדר שלה. אין בה גרם אחד של רוע, וכל כולה תמימות ואופטימיות.
כאמור, אנחנו חברות.

את החברות שלה אני לא קולטת וגם לא מחבבת. הן באות מהתחום שלה ובמובנים רבים דומות לה, אך לאף אחת מהן אין את הטוב הקורן של רונית. פגשתי כמה מחברות אלה בהזדמנויות אלה ואחרות, והשתעממתי מהן למוות. מין צפונבוניות העסוקות ברכילות, טלוויזיה, שופינג ומציאת בעל. אלה מהן שמצאו בעל, ממירות את הסעיף האחרון בסעיף כניסה להריון, ואלה שהצליחו בכך מתמקדות בלהיות אמהות, בלי להותיר משהו שיבצבץ מעבר לתפקיד זה. שעמום. לכולן, אבל ממש לכולן, יש שיער צבוע ומפונפן, כולן מתהדרות בצפרניים משובצות/מצויירות/אומנותיות, כולן מתרגשות מהסיילים המטורפים בקניון קרית אונו. איכס.

את ההזמנה לחתונה, כאמור, קיבלתי לתיבת הדוא"ל שלי, אך את ההזמנה למסיבת הרווקות קיבלתי טלפונית. האחראית על ההפקה נקראת פזית ולו היה לי שיער על הגב הוא היה סומר רק מלראות אותה. הייתי רוצה לתאר את התופעה הזו, אך אני מנסה לשלוט ביצריי האפלים ולכן לא אעיר דבר על שיער בצבעי מלחמה אינדיאניים, על כמויות איפור שמעלות את המניות של לוריאל ועל אותה נמלה-חרזנית שעשתה מערוף לרחל וכתבה "צר עולמי כעולמה של פזית, היא דפוקה מאחור ודפוקה בחזית". לא, אני אתעלה מעבר להמוניות הזו ואסתפק ברמיזה שאני לא מחבבת אותה. היא מצידה מתה עלי, והדבר מזכיר לי גור כלבים המתחכך במרץ על רגלו של אדם הסולד מכך. היא אפילו קוראת לי ברבי, בררררר... אז מה היה לנו? הזמנה למסיבת רווקות שהפיקה פזית, ואמורה להיות "מסיבה סוף עם נצנצים", בחיי שככה היא מדברת. אישרתי הגעה, כאילו שהייתה לי ברירה. כמו שאומרות אחיותינו הבריטיות, לא צריך להנות. רק תפסקי רגליים ותחשבי על אנגליה. אז זה בדיוק מה שתכננתי לעשות, פלוס מינוס, להגיע למסיבה, לחייך גם אם הדבר יביא לי לקרעים בשיכבת הקולגן, ולנסות לא לחשוב על העליבות שבמצב.
רק שתבינו: אותה "מסיבת סוף עם נצנצים" אמורה היתה להיות כל כך מקורית ומפתיעה עד שיופיע בה רקדן אירוטי ותהיה גם סקסולוגית שתרצה על משהו. וואו, אני פשוט מתה על מקוריות, בטח איינשטיין וקורט גדל מתהפכים בקבריהם מקינאה בפזית, היכן הם והיכן היא. גם רקדן וגם סקסולוגית, להשתגע.

אמרתי לפזית שאגיע ובלבי איחלתי לה שתיקלע לשלל אירועים שאני אפילו לא יודעת איך לתארם בעברית. בהונגרית דווקא כן. אני חוששת כי העברית חסרה מילים המתארות מפגש סקסואלי בין אדם לסוס חולה המרוח בקצף זיעתו, ואולי טוב שכך. בכל מקרה, פזית זכתה לשלל ברכות שתוקות ממני, כולל אחת הכרוכה בהדבקות בפטריה וגינלית שאינה מגיבה לתרופות ומגרדת כמו עדר פשפשים ששאבו השראה מג'ינגיס חאן.

חלף שבוע, חלפו שבועיים והיום הגדול הגיע. אלוהים מצידו טרח להבהיר מה הוא חושב על האירוע המבזה, וגייס את כל ענני השמיים כדי להמטיר גשם זלעפות על כל משוגעת שתעז להוציא את ישבנה מהבית. בנוסף הוא שלח חיזוק בדמות רוחות עזות שגרמו למשתתפות להיראות כאילו הספר שלהן הסניף קוק ברגע בו הן הופיעו לעשות פן. כפי שאומרים בחדשות, אכן, תמונות קשות.

נסו לדמיין את התמונה. מועדון קטן שתקרתו נושאת מאות בלונים, רובם בצורת לבבות אדומים, מוזיקה צווחנית, בנות שנושאות בגבורה את צער העולם (הגשם טינף להן את מגפוני הזמש), פזית המתהלכת עם אוזניית מדונה ומיקרופון ומנהלת את חמ"ל האירוע, ועוד אחת, פ' שמה, הנשבעת לעצמה בפעם האלף כי לעולם לא תשתתף יותר באירועים מסוג זה. קולטים? הוסיפו לכך עוגה בצורת לב, ציבור מורות ופקידות שעמוק בליבן יודעות שחייהן משעממים עד זרא, שיחות על תוכניות ריאליטי ועל "כמה-שאת-יפה-וואו-אני-מתה", ואת אותה פ' המדמיינת לעצמה את כותרת העיתון בה יכתב כי אשה בת 33 מתה משילוב של שעמום וסלידה. הירונימוס בוש, לו רק היית צופה במחזה!

כשרונית הגיעה היא כוסתה בנשיקות ובליפסטיק, ואני ריחמתי עליה בכל לבי. ת'אמת, אני לא יודעת אם היא סבלה מהמעמד, אך אני במקומה הייתי רוצה למות. בהנחה שכל נשקנית מרחה עליה רק עשירית מכמות הליפסטיק שהייתה על שפתיה, לחייה של רונית כוסו בשכבת מגן כל כך עבה עד שהיא יכולה לסנן ביעילות קרינה של ביקוע אטומי. בשלב זה התחילו הברכות שכל אחת התבקשה לשאת. כמה אצילות נפש הפגנתי באומרי רק "מזל טוב, רוניתי", כמה עוז רוח. מה שהתחשק לי להגיד זה שאני מאחלת לה חברות יותר איכותיות, פחות פרחות, וכאלה שלא רואות בכתונת לילה שקופה את המתנה המתבקשת לאירוע שכזה. כתונת לילה שקופה! כאילו שאנחנו ילדות, בשם שמיים. הייתה אפילו את הנועזת שהביאה אזיקי פרווה, או מיי גוד, כמה מקורי-מגניב-קינקי-מצחיק, כאילו דה! האמינו לי, אם יש אירוע מדכא וממית תשוקה הרי הוא כאן לפניכם, מתואר כמיטב יכולתי. אם יש שעמום, כך נראה האידיאל האפלטוני שלו, זה המתעלה בדלותו על כל שעמום פיזי שבנמצא. בררררר....

אחד ממאפייניה של פזית הוא קול חודרני המתגבר על כל מחסום אקוסטי. אני מרחמת על תלמידיה העלובים ונושאת תפילה עבורם כי ביום מן הימים תצמח לה יבלת (גם) על מיתרי הקול. תודות לקולה הנוקב, שעלה והתגבר אפילו על מוזיקת הקיטש של ליידי גאגא וג'סטין ביבר (כוסאמק, אנחנו כבר לא בנות 14!!!) הצלחתי להבין שמשהו בתכנית הגדולה השתבש. כן, יוסטון, ווי האב א פרובלם. וואן ג'איינט פאקינג פרובלם. היא התרוצצה מצד אחד של האולם למשנהו, התלחששה עם כמה מהבנות, והמימיקה שלה הבהירה כי האסון האולטימטיבי התרחש, משהו שבין רעידת אדמה של 8.5 ריכטר במרכז תל-אביב לבין הישנותה של מגפת הדבר השחור. ניסיתי להתעלם אך הדבר היה מן הנמנע. פני המשתתפות החווירו תחת שכבות המייק-אפ ועוד רגע קט גם רונית היתה מגלה כי משהו השתבש, וחגיגתה היתה נהרסת. החלטתי לגשת לפזית ולתשאל אותה מה קורה, אך היא הקדימה אותי ברגע ורמזה לי לגשת הצידה. מתברר כי הסקסולוגית ביטלה את הגעתה ברגע האחרון בגלל הסופה. משהו (בלה-בלה-בלה-רעש), מכונית (עוד בלה-בלה), אי אפשר להגיע (בלה-ניגוב-דימעה), והרקדן היה אמור לנסוע איתה אז גם הוא לא יגיע.
המממ... אכן, תמונות קשות. ניסיתי לדמיין לעצמי את המשבר ולהבין אם אכן יש טעם להכנס למקלט האטומי ולכתוב צוואה. איך אשרוד בלי מישהי שתסביר לנו איך לתבל את חיי המין ובלי מישהו שירקוד כשגופו משומן כמו חזרזיר על הגריל. שמיים, בקשו רחמים עלי, מה אעשה? ואז פזית נעצה בי מבט נבון (צריך לשאול אותה מיהו יצרן העדשות שלה) ואמרה בפאתוס: תקשיבי, ברבי, רונית תמיד אמרה שאת מומחית למצבי חירום. יש לך רעיון?

החשק הראשוני שלי היה לשלוח אותה לאלף אלפי עזאזל, בסגנון הנקרא נשיקה רוסית, קרי להעיף אותה מהבלקון בבעיטה באחוריים. למזלה לא היה במקום בלקון ראוי לשמו, וחוץ מזה היה חשוב לי לשמח את רונית. נשמתי עמוק, ידעתי שאני הולכת לעשות משהו משונה, וידעתי כי משונה היא מילת העידון למגעיל. חשבתי שלוש שניות, נשאתי תפילה קצרה לאלוהי הסלולרי בתקווה שאף אחת לא תסריט את האירוע, ואמרתי לפזית שההופעה האלטרנטיבית תתחיל בעוד שלוש דקות בדיוק, ועד אז שתעוף לי מהעיניים. היא הנהנה כמו כלבה טובה והותירה אותי לבד. נשאתי תפילה נוספת לשמיים וביקשתי שיודיעו לאלוהים כי אני והוא גמרנו. יתכן שסיימתי את התפילה בכמה מילים ברוסית, כאלה שלא תמצאו אצל טולסטוי, כאלה המתחרזות עם איחוי ואחרות המתחרזות עם סלט. מצאתי את הפינה הכי שקטה באולם והתקשרתי לאשבל. על אף שמו המרמז כי הוא חנון ממדרגה ראשונה, מדובר בבחור נאה מאד, בעל גוף רזה ומבנה אתלטי. הוא התחיל לעבוד אצלנו לא מזמן לאחר שסיים את הקורס המכין, ונראה שהוא מאד ורסטילי. מילה יפה, ורסטילי, נכון? זה אומר שניתן לסחוט ממנו קילומטראז' גבוה גם בתחומים לא אורתודוכסיים. כמה לא אורתודוכסיים? השיחה הבאה תגיד.
אשחר, שומע? זאת פ'.
היי פ', ערב טוב.
שתוק והקשב. יש לך שעה ורבע להגיע ל.... כשאתה לבוש כרקדן חשפן ולבצע ריקוד אירוטי.
מ..מ...מה?
רקדן-חשפן. תמרח את עצמך בשמן, ותעשה ריקוד סקסי. לכלת המסיבה קוראים רונית. אל תשאל שאלות ואל תתנהג כאילו שאנחנו מכירים.
אה..., טוב. מהיכן להשיג בגדים?
כדאי שתתחיל לזוז, שעה ורבע, ביי.

או. קיי. סוגיית החשפן נפתרה, רק חסרון הסקסולוגית נותר בעינו. והיא, כלומר אני, החליטה לתת את המיטב. מה לי ולהרצאות על סקס? לא כלום. מעולם לא דיברתי על סקס. מצד שני, חשבתי, קראתי לא מעט פוסטים בכלוב ויש לי ידיעה תיאורטית מסויימת על מה זה בדסמ. אז למה לא? בדסמ קשור לסקס? ועוד איך קשור, תרתי משמע. מסיבת רווקות קשורה לסקס? ועוד איך. מבחינה לוגית נראה לי כי מצאתי התאמה מושלמת. נושא ההרצאה, שיננתי לי בעודי מתקדמת לעבר הבמה הפצפונת, יהיה בדסמ לזוג הצעיר, משהו מרוכך, שום הארד קור, רק דברים שמורות בית ספר יוכלו לבלוע.

אני חושבת שלעולם לא אשכח את הפרצוף של רונית כשהיא ראתה אותי נוטלת את תפקיד הסקסולוגית. אני באמת מאמינה שמבטה הנדהם ילווה אותי עד יומי האחרון ויככב בכמה מסיוטיי העתידים לבוא.
אנסה להיות אקדמית יותר בנימת הדברים ולסכמם כסילבוס: דיברתי על עקרונות השליטה ועל העונג שיש לנשלטת מהעברת הכוח לידי בן הזוג (תודה לפוסטים המלומדים של מישלי, יהלום נא וגילי), דיברתי על אומנות הקשירה ועל הצלפה בשוט (מגברים באוהל תבורך, בנט וורדסמית'), הזכרתי מושגים כמו סאב-ספייס, ספנקינג, מצבטי פטמות, באט-פלאג ושעווה. גיליתי כי צברתי ידע רב הרבה יותר מששיערתי בנפשי וכי קל לי להעבירו בצורה ברורה. מובן כי היתה התנגדות וקריאות ביניים בגנות הגישה השוביניסטית הזו, מה פתאום שאשה תישלט על ידי גבר?. הבהרתי כי מדובר רק במשחקי שליטה וכי אין הם סממן לחיים האמיתיים, לא כל מי שאוכל סלט הוא צמחוני, נשאתי משל שהתקבל בהבנה אצל לועסות העשב ומעלות הגירה שבהו בי משתאות. הרציתי בלהט, אש בוערת בעיניי וכל כולי כמעיין המתגבר. קשה היה לעצור אותי ואני נכנסתי לתפקיד באותו מרץ בו אני תוקפת את החיים – הכל או לא כלום. מתברר כי אותו הלהט מנע ממני לשים לב לאשבל המסכן שניסה לעשות את הכניסה שלו. הוא כמעט היה צריך לזרוק אותי מהבמה בכדי לעשות את ה"נאמבר" שלו. ואותו הוא עשה טוב, בהתחשב בנסיבות, טוב למדי. אמנם המוזיקה לא ממש התאימה, גופו לא היה מגולח ותחתוניו נשאו תווית של היינס, אך באמת כל הכבוד לו. הוא עמד במשימה בכבוד ואף זכה להצעות מגונות בכמות שתספיק לו לשארית חייו. אני חשבתי על ההסברים שאצטרך לספק מאוחר יותר, כשהוא ישאל אותי מה היה הרעיון שעמד בבסיס שליחתו לגוב לביאות שכזה. גמרתי אומר לחייך את חיוכי המלאכי ביותר ולהגיד לו כי זהו הזובור של היחידה ושיגיד תודה על כך שהוא זכה לגירסה המרוככת, הגירסה המלאה כוללת הופעה דומה במסיבת הומואים. משחשבתי על כך התחלתי לחייך.
התכנסתי בעצמי וחשבתי על דברים נעימים של חורף. אמבטיות לוהטות בחדר מוסק היטב. ערמונים קלויים, קצפת ותה חזק. שמיכת פוך עבה וגבר שרירי שעוטף אותי בחיבוק כפיות. שירים של לואי ארמסטרונג במערכת כשהגשם מקרקש על התריסים. פונטש חם, מלא בקוביות פרי ומחוזק בברנדי. כל הדברים הטובים האלה נשאו אותי הרחק מהמועדון הרועש וגרמו לי להזיות נינוחות. לקח לי רגע עד שהבחנתי כי רונית עומדת לידי ועל פניה שאלה. קירבתי את אזני לפיה כדי להיטיב לשמוע. "כל הדברים האלה שאמרת, זה... כלומר...., זה לא משהו שנוגע אלייך, נכון?" חייכתי חיוך מבטל: "את רצינית, רוניתי? נראה לך שאני כזאת? את לא תאמיני כמה מחקר עשיתי באתרים של סוטים בשביל להכין את ההרצאה הזאת". ההקלה על פרצופה היתה מיידית, "טוב, זה לא שממש חשבתי שאת כזאת, אבל הייתי חייבת לברר. את לא כועסת, נכון, מאמי?" "ברור, חומד. אבל איך היתה ההרצאה?" "מדהימה, כאילו שאת באמת בעסק".

החיים, אמר כבר מישהו חכם, מוזרים. נכון, אני מסכימה. כמה מוזרים? כמעט כמו המבטים המשונים שקיבלתי בזמן החתונה עצמה, מחברותיה של רונית ומכמה מבני זוגן. מצד שני החיים יכולים להיות מפתיעים, מצחיקים ואפילו אוהדים. כמה אוהדים? כמו החיוכים והקריצות של כמה ממשתתפי החתונה האחרים...