אני יודעת לחכות

ימים כל כך מוזרים.
לא רוצה להיות סאבית. לפעמים אני כל כך סוערת מבפנים עד שנדמה לי שאני רוצה לשלוט. אפילו באכזריות.
אבל אז אני ישר נזכרת...אני כל כך סאבית, וכל מה שאני רוצה הוא לשבת לרגליו ולקוות שילטף את השיער שלי.
ובעצם למה לא להיות סאבית? זה כל כך כיף...לפעמים אני מתבלבלת וחושבת שאולי זה הופך אותי לחלשה..אבל אני יודעת שזה הופך אותי לחלשה רק כשמי שנמצא מולי הוא חלש.
בדרך כלל אני מרגישה הכי חזקה בעולם.
בקיצור- ימים מוזרים. ימים של ארעיות וחוסר וודאות. וכל מיני החלטות.
פתאום עמיר לב שר ברדיו ואני נזכרת כמה שאני אוהבת אותו. יש לו גוף גדול וקול מלטף. אני אוהבת גברים עם גוף גדול וקול מלטף.
מחוץ לחלון שלי יש ברוש. אני אוהבת עצים וברושים יותר מכולם.
פעם היה לי חבר רוחני. יום אחד הוא אמר לי שזה נורא חשוב לחבק עצים. שמקבלים מהם המון אנרגיות.
הוא ביקש שארד למטה לרחוב ואחבק את הברוש כמה דקות ואז אחזור ואספר לו איך הרגשתי.
ירדתי למטה. חיבקתי את הברוש. לא הרגשתי כלום חוץ מהשרף שנדבק לי לצוואר והדקירות שמבטי העוברים ושבים דקרו בגב שלי.
אחרי כמה דקות עליתי חזרה הביתה והתקשרתי אליו. לא ממש זוכרת מה אמרתי לו. אבל אני זוכרת שהוא שמח.
אז איך אני יכולה לחשוב שאני לא סאבית?
רק מקווה שהאדון הבא שלי לא יבקש ממני לחבק עצים. לקשור אותי לעץ- זה כבר משהו אחר, אבל חבק אני מעדיפה אנשים. ואת הכלב שלי. וגם כלבים אחרים, וחתולים, ואריות, ודובים.
אם היה אפשר לחבק גם דגים, הייתי עושה את זה. אבל אי אפשר.