אני יודעת לחכות

מייפל ראתה אתמול את תל אביב שלה כמו שהייתה פעם.
העצים עם הפריחה הוורודה שהאפילו על רחוב שלמה המלך שבו הייתה פוסעת כל שלישי ושבת לתנועה.
כשמייפל הייתה בת ארבע עשרה היא הייתה מאוהבת בעופר שהיה מתולתל וגדול ממנה בארבע שנים.
הנשיקה הראשונה שלהם הייתה בסוכה של מציל בים. היה חורף.
מייפל זוכרת את הנשיקה הזו עד היום. את הלשון שלו מטיילת על שלה.
אחר כך הם התנשקו בחצר של בית הוריה.
בתל אביב של מייפל היה קולנוע שקראו לו קולנוע פריז.
היא הייתה הולכת לראות את מופע הקולנוע של רוקי ולזרוק אורז עם כולם.
לילה אחד היא הלכה להצגת חצות וראתה את "מחפשת את מר גודבר". דיאן קיטון וריצ'רד גיר.
זה הפחיד אותה ומשך אותה.
בתל אביב של מייפל יש ים.
פעם אחת היא כתבה עם מקל על החול: עופר.
לילה אחד בחוף פרישמן היא ראתה כתובת על החול.
היה כתוב שם:
מורד האתמול כותב: רק שמות, רק שמות נותרים לנו במערומיהם.
ומייפל הוסיפה מתחת שורה משיר:
גם ים מוחק שמות כתובים בחול.
בתל אביב של מייפל היה פאב מאחורי האוזן השלישית ומייפל הייתה יושבת בו ורואה על מסך וידאו גדול הופעות של הפינק פלויד והביטלס ודיוויד בואי.
היא חלמה על דיוויד בואי ועל עופר.
היא בכלל חלמה הרבה.
עד היום היא חולמת.
נדמה לפעמים כאילו זה היה לפני מליון שנה, אבל מייפל זוכרת הכל ויודעת שזה לא היה כל כך מזמן.
הנעורים שלה.חושניים ותמימים.
הם עוד כאן.