אני יודעת לחכות

סוף סוף, כשאני כותבת פוסט אחד שאינו בכייני, הוא נדחק מיד אל מורדות הר הבלוגים.
אז עכשיו אני שוב מתבכיינת.
ראו הוזהרתם.
ניקיתי את הבית שלי, ופתחתי את המרפסת, ורוח קטנטנה ומדומיינת נכנסת פנימה.
עוד מעט יהיה סתיו.
זמן זה עניין יחסי. ולכן עוד מעט יהיה סתיו.
בסתיו הקודם חיכיתי לך שתחזור.
אתה זוכר?
ואז חזרת. והכל התחיל כל כך טוב ואחר כך כל כך רע.
איפה הייתי אני, מייפל, החכמה והכל יודעת, כשכל הדברים האלה קרו מול העיניים שלי ולא ראיתי אותם.
אני מתגעגעת אליך כל כך עד שזה שורף לי את קצות האצבעות. ואת קצות הלב.
ועכשיו נוספו געגועים גם ללורדפיין.
געגועים געגועים געגועים.
בגיל שתים עשרה חגגו לי בת מצווה, וקנו לי חליפה כזאת בצבעי תכלת וורוד. אלו היו שנות השמונים של צבעי הפסטל ומכנסי הברמודה.
אני מתגעגעת לחליפה הזו.
אני מתגעגעת לשתי הצמות שאמא הייתה קולעת לי בכל בוקר לפני שהייתי הולכת לבית הספר.
הייתי ילדה רצינית ושקטה.
בכיתה ד' בפורים התחפשתי לאתנה אלת החוכמה והמורה שלי התמוגגה וקראה למורות האחרות לראות את הילדה הכחמה.
אבל הייתי בעיקר ילדה עצובה.
קוהלת אמר משהו על זה שעם הידע בא הסבל.
וואי, כמה אני מתבכיינת. ועוד מתבכיינת בטון מתנשא.
אבל מה כפת לי.
מותר לי.
אה, ועוד משהו.
אני בהתנזרות מגברים להמון המון זמן.