אני יודעת לחכות

התמונה שאני הכי אוהבת בסרט שאני הכי אוהבת, ואני חושבת שכבר כתבתי עליה כאן פעם, היא התמונה שבה שניהם שוכבים על הקרח ומביטים למעלה אל הכוכבים.
משהו בתמונה הזו.
תמיד כשבעציצים שלי היו צמחים שמתו, לא הייתי מסוגלת לעקור אותם. הייתי משאירה אותם שם. בלי סיבה.
כך אני לא מצליחה לעקור את ההוא מתוכי.
אני לא חושבת שהיה לו מושג מה הוא היה עבורי. שהיה לו מושג כמה אהבתי אותו וכמה משמעותי הוא היה, וכמה עמוקים השורשים שהוא נטע בי.
והאמת היא שאני לא יודעת מה לעשות.
השורשים שלו שתקועים בי מכאיבים לי.
ואני חושבת שהכי טוב שאלך מכאן בכלל.
נמאס לי כבר לקרוא את אותן מילים שלי.
שוב ושוב ושוב ושוב.
כמו במין תקווה ילדותית כזו שהוא יקרא (כי הוא קורא) וזה יגרום לו להגיד לי איזו מילה אחת של רגש אמיתי.
כאילו שזה משנה משהו.
כאילו שזה יכול לשנות.
כנראה שצריך פשוט לעבור הרבה הרבה זמן.
והוא יעבור.
הזמן.
ובינתיים אולי עדיף שלא אהיה כאן.
אני לא יודעת.