סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

אני יודעת לחכות

כשאני כותבת... כשכל אחד יכול לראות, נוצר בעדינות מקום שבו אני קיימת. שבו קיימת זו שהפכתי להיות, או שאולי הייתי תמיד- מייפל:סאבית.
לפני 19 שנים. 10 באוגוסט 2005 בשעה 7:15

מאז שחזרתי לכאן אני מלאה ברגשות שליליים. לא יודעת למה. מנסה ומנסה ומנסה להבין את עצמי ולא מצליחה.
הכל כאן נראה לי נורא.
היחיד שמצליח לשמח אותי הוא מאמן האושר שלי, אבל זה כבר לא מספיק.
החלטתי להתנזר מגברים ואני אעמוד בזה. אני חייבת את זה לעצמי.
אז למה הכל מרגיש כל כך ריק?
ולמה אני רק נכנסת לכאן ומחפשת את הדבר היחיד שיכול לעשות לי עוד יותר רע ממה שאני כבר מרגישה?
אני מרגישה בודדה כמו הברווזון המכוער לפני שהוא גילה שהוא ברבור. וזה בכלל לא רע. אני רוצה להיות בודדה. אולי בגלל שכל האנשים נראים לי איומים.
לא יודעת מה קורה לי.
אבל יודעת שזה לא טוב.

Tobias​(אחר) - חייב לומר
התנזרות לא ממש עובדת
לא שהיא באה ממקום של פחד להפגע
התנזרות אמיתית מגיעה ממקום שמבין שהדבר שהוא מתנזר ממנו לא טוב לו ולכן לא הגיוני בכלל שהוא ירצה בו, ולו גם אם יש בו חשקות לדבר.

מייפל אני יודע שזה נשמע קיטשי
ולא אמרתי דבר כזה כבר שנים(לא מאז שהעולם הפך להיות גוש זבל בשבילי בכל מקרה)

תנסי לגשת לנושא מתוך אהבה.
לפני 19 שנים
נבט{marlena} - את חוזרת לכאן מהסיבה שבגללה הגעת לכאן. את חוזרת לכאן כדי לייצר את המרחב שבו את קיימת, כי בנאדם כמוך לא יכול להפסיק להרגיש ולקוות.
את חוזרת לכאן כי מעבר לכל הרפש יש כאן גם משהו מופלא ואנשים נהדרים. אל תעזבי אותנו מייפל, הכלוב צריך אנשים כמוך.
לפני 19 שנים
venus in our blood​(שולטת) - ניראה לי שהאנרגיות השליליות כאן נגעו ברובנו....
זרמים של כאב, ואולי זה קצת כמו עונת מעבר...
וזה יחלוף.

ונבט ניסח זאת בצורה מושלמת, לא נותר לי אלא להסכי לחלוטין , אין כמוך, מייפל. אל תוותרי.
לפני 19 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י