אני יודעת לחכות

יש משהו בכלוב שהופך אותי לשוחרת ריב ומדון. ואנילא מדברתץ עכשיו על השרשוןר הפוליטי המפורסם, אלא על דברים אחרים.
על אחת אני כועסת נורא כי נדמה לי שהיא מזניחה את החתול שלה, אל אחר אני זועמת כי הוא מצטייר בעיני כהפרעת אישיות מלהכת שהורס את כל מי שהוא נתקל בה, על אחרת אני מתעצבנת כי היא לא רואה מה קורה לה מול העיניים, לעל שולט מסכן ששולח לי איזו פקודה לא מזיקה מתוך רצון טוב להכרות אני מתנפלת כי הוא העיז בכלל לפנות אלי.

אני לא יודעת מה זה. בחיי היום יום שלי אני כל כך לא כזאת.
וגם כאן בהתחלה הייתי אחרת לגמרי. הערצתי את הכלוב, את י שנמצא כאן, בעיקר את השולטים, בעיקר שולט אחד מסוים שהיה מצליף בי בתחילת דרכי בדאנג'ן.
הכל היה נראה לי מדהים כל כך.

אני מניחה שנורא נורא התאכזבתי.
חוויתי כאן חוויות לא טובות.
חוויתי הרבה ניצול. הרבה שקרים.
היו גם חוויות טובות. אבל הן היו כל כך זניחות ומועטות.

אי עוד לא מבינה למה אני נשארת כאן. אני כבר לא מכירה כמעט אף אחד. אני לא רוצה גם להכיר.
זה מוזר. אני לא מצליחה לפענח את זה בינתיים.