ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

אני יודעת לחכות

כשאני כותבת... כשכל אחד יכול לראות, נוצר בעדינות מקום שבו אני קיימת. שבו קיימת זו שהפכתי להיות, או שאולי הייתי תמיד- מייפל:סאבית.
לפני 19 שנים. 25 באוקטובר 2005 בשעה 10:21

נגיד לשמישהו יש נכות ממש קשה. לא משהו פיזי הנראה לעין, אבל נכות. וקשה.
ונגיד שבמקום להתמודד עם הנכות שלו הוא הולך ויורד על אנשים אחרים שהם דווקא נורמליים לגמרי ואין להם את הנכות שלו אלא להפך, ומה שהוא עושה זה להעליב אותם ולרמוז שמשהו איתם דפוק ולהמעיט בערכם. ונגיד שכל מיני אנשים שחושבים שבעל הנכות הוא ממש משהו משהו מחייכים בסיפוק ומשבחים אותו כי הם בעצם לא ממש מבינים מה הוא אומר.
אז נכון שמה שנותר לעשות זה פשוט לרחם עליו ממש ממש?
כן. אין ספק שזה מה שנותר.

אלם - אהה
לפני 19 שנים
זיקית - לרחם, ולשחרר.
לפני 19 שנים
gala - זו פעם ראשונה אני חושבת שאני מגיבה לך בבלוג מייפל..
זה פוסט קצר,חזק ונכון כל כך.
האנשים האלה הם לא חיות כמו שטרחה לציין חיה כולשהי כאן.
אבל כן,הם בהחלט אנשים שמעוררים רחמים.והם מאוד מתוסכלים מזה שהם מעוררים רחמים.
רק שלרוב,לאף אחד אין את האומץ לקום ולומר "אני מרחם עלייך"
לפני 19 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י