אני יודעת לחכות

לפעמים זה עולה על גדותיו.
הלב שלי הגדוש ממילא.
והקוצבים שלו מתבלבלים בספירה, ואז אני מוצאת את עצמי נוסעת לכוון העיר שלי, בלילה, ממקום אחר, ורוצה פתאום לנסוע רחוק רחוק ולהמשיך עד שיגמר הדלק ואני אצא מהמכונית כשהשמש קופחת מעלי ואעמוד במקום לא מוכר ואמחה את הזיעה מעל עיני ואשמח.
ובמקום זה אני נוסעת במהירות לא ברורה אל העיר שלי ושרה כל הדרך את האריה האחת שאני יודעת לשיר ובדירה הקטנה שלי אני ממשיכה לשיר, ושרה ושרה עד שהשכנים כולם עומדים ליד דלתי, גם כאלו שאינם גרים כאן, עומדים וצועקים לי: דיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי.
ואני מפסיקה לשיר ומתחילה לרקוד ומוכנה לרקוד עד שאפול על הרצפה שותתת זיעה, ואני רוקדת ורוקדת וכל הדם מתערבל בתוך הגוף שלי ומתערבל ומתערבל והעיניים שלי עצומות ואני רק מחכה שיבוא השקט.
ואז אני מבינה שהירח שבחוץ הוא לא שלי וגם אף פעם לא יהיה ושזה שמחבק נמצא רחוק ושהלב שלי ימשיך לזרום עלי וכך יהיה תמיד כי אני.