אני חושבת שהעייפות הופכת להיות חלק מהזהות שלי ואולי חלק מהמטען הגנטי שלי.
מרגישה מולקולות קטנות של עייפות זוחלות לי אל תוך הDNA.
קניתי היום שמיכת פוך חדשה ומסכת אבוקדו לשיער.
בלילה, אני והשיער שלי שאחרי מסכת האבוקדו יהיה בריא ורך נתכסה בשמיכת הפוך החדשה.
אני אשים עליה את הציפה עם הפרפרים.
אני אנסה לישון.
בבוקר מוקדם אני אסע אל האוניברסיטה שעל ההר בלי לזכור כמה קר שם וארעד שם מקור בבגדים לא מספיק חמים.
אלה הם חיי.
שמיכות פוך מכוסות בפרפרים.
אבוקדו בשיער.
רעידות קטנות מקור על ההר כשאני מסתכלת למטה אל שיפוליו היורדים אל הים.
וחלומות.
תמיד חלומות.
ואתם יודעים- כל כך יפה שם להסתכל על ההר שיורד אל הים ואני חושבת על הנמל וכמה שאני אוהבת ערי נמל ונזכרת ב"הפלגה אחרונה" של זיגפריד לנץ שהוא ספר הנמל הכי עצוב ויפה שקראתי, וחושבת על אמיל חביבי שאת הספרים שלו אני אוהבת ואיך הוא אהב את ההר הזה ואז חושבת על מחמוד דרוויש שהוא המשורר שאני הכי אוהבת ואיך נתנו לו להכנס לישראל רק פעם אחת מאז שיצא לגלות-בלוויה של אמיל חביבי.
ואני חושבת איך כל האנשים שאני אוהבת שכותבים הכי יפה שאפשר נעלמים או מתים או נמצאים בגלות.
ואלהים אדירים איזה ערבוביה של מחשבות תועות שפכתי כאן.
לפני 19 שנים. 10 בנובמבר 2005 בשעה 19:06
