אני יודעת לחכות

בוקר של שבת ואני בדירה שלי עם שני כלבים גדולים מאד.
אחד הוא השחרחר שלי שגר כאן תמיד והשניה היא חברה טובה שלו שבאה לביקור.
אני מלטפת את הצואר המנומר שלה והא קצת מקנא אבל הם אוהבים מספיק כדי לדעת שהם יכולים להתחלק באהבה שלי ושלאף אחד מהם לא יחסר דבר.
אבל לי חסר דבר.
אף אחד לא מלטף את הצואר המנומר שלי.
לא נורא. ממילא הצואר שלי לא מנומר אלא צח וחלק. נטול פרווה לשמחתי הרבה.
אתמול בחדר כושר בכיתי. המאמן שלי שהוא האיש שאני הכי אוהבת בעולם בערך היה נבוך, וכשהוא נעמד מאחורי כדי להצמיד אותי למכשיר הזה שבו עובדים על שרירי החזה, שמעתי אותו נאנח אנחה עמוקה וידעתי שהוא נורא אוהב אותי.
הוא החזיק אותי בכתפיים והגניב לי ליטוף קטן ולמרות הבכי הייית מאד מאד מאושרת.
החברות שלי אומרות לי: " זה ברור שאת מאוהבת בו"
ואני מנסה להסביר להן שאפשר לאהוב גבר בעוצמות לא מוכרות גם בלי שזו תהיה התאהבות. ככה אני אוהבת אותו.
אחר כך בבית, הכנתי מרק ירקות של חורף ושאפתי את הניחוח שלו אל תוך הסינוסים החלולים שלי.
היום אני מרגישה ראויה למאכל אדם. ראויה למאכל גבר. אבל לא כל גבר.