לפני 18 שנים. 27 בנובמבר 2005 בשעה 15:09
מאז הבוקר, עבר בסך הכל חצי יום. כמה שעות ספורות, וכל כך הרבה דברים משמעותיים הספיקו לקרות בשעות הספורות הללו.
וטוב לי עכשיו, ואני מרגישה קצת כאילו בשבועות האחרונים הייתי ניצן של פרח ועכשיו התחלתי להיפתח.
וכל זה בזכות מישהי זרה כמעט לגמרי שבאה ואמרה לי שיש לי חיוך מתוק ושאני מדברת בחן.
אני לא רוצה להיות כל כך תלויה במה שאנשים אחרים אומרים.
רוצה לדעת בפנים שיש לי חיוך מתוק ודיבור חינני.
גם זה יגיע.
ועכשיו לפנות ערב, בתוך העייפות שמטיילת בי יש גם תקווה שממלאת אותי.
תקווה כמו שמרגישים כשיורד גשם והאדמה נרטבת ומדיפה את הריח האינסופי הזה שהיא מדיפה.