אני יודעת לחכות

כשאני חוזרת הביתה יש שלט על הדלת שלי.
כתוב בו:
ברוכה תהא הבאה ואהובה לרוך ולנועם.
בתוך הבית מחכה לי זר של כלניות על השולחן בסלון והשחרחר שלי מקבל אותי בנפנוף זנב מעגלי.

פגשתי אותך.
יש כל כך הרבה מילים שאני יכולה להגיד על הפגישה הזו אבל אני נושמת אותן כל כך מהר עד שבסוף אפילו לא אחת מהן נשארת בתוכי כדי שאוכל להגיד לך אותה.
זה היה עצוב. זה היה לי עצוב.
אתה יפה כל כך אתה יודע?
אתה בוודאי יודע. מישהו כמוך בוודאי יודע.

אחרי שחזרתי הביתה הוא התקשר אלי.
"אהובה", הוא אמר לי. "אהובתי."

לפעמים אני לא יודעת איך אני יכולה להכיל כל כך הרבה עצב.

אתה. אני ממשיכה לאהוב אותך. עכשיו מאד מרחוק.
כי אני לא יכולה שלא לזכור כמה אדם יפה אתה.
אני מקווה שגם אתה זוכר אותי.