אני יודעת לחכות

אני כל כך עייפה.
אבל די מאושרת.
אולי מאושרת זו לא המילה הנכונה. כי יש אצלי בפנים גם עצב.
אבל אולי מאושרת היא כן המילה הנכונה.
מי אמר שבאושר לא יכול להיות עצב?
היה לי יום של הרבה הצלחות קטנות. כאלה שבאו בדרך שלי. בדרך שאני מאמינה בה. דרך שקטה ועדינה ואיטית. וזה מצליח. ואני שמחה.
ויש רגע קטן שמלווה אותי.
אתה מושיט את ידך ומלטף את הפנים שלי. את הלחי שלי, את השפתיים. והמגע הזה הוא לא צפוי בדיוק כפי שהוא צפוי.
אלה הרגעים שלי. הקטנים האלה, שאפשר כמעט ולא לשים לב אליהם.
אתמול רציתי לנשק מישהי באוטובוס.
נערה צחורה ורכה, עם מבט קשוח ותספורת קצוצה.
התחשק לי לנשק אותה.
במקום זה נגעתי ביד שלה, כאילו בטעות, וחייכתי אליה.
עוד אחד מאלה, הרגעים הקטנים.
אבל היום אני רוצה גם רגעים גדולים.
כמו למשל האיש שישב מולי היום וסיפר לי איך החיים שלו ניתנו לו במתנה אחרי שכבר חשב שאיבד אותם.
כמו הקול שלך כשאתה אומר לי:
את הדבר הכי יפה שיש כאן.
כמו המשקל שמראה לי שעוד קילוגרם ירד מהגוף שלי.
כמו הגעגועים שלי.
הגעגועים שלי.
שורפים לי את הציטופלסמה הגעגועים האלה.
שורפים.