אני יודעת לחכות

אני מתחילה להבין שיש אפשרות שאני קצת סתומה.
טוב, סתומה זו לא מילה כל כך יפה. אני אנסה למצוא אחת אחרת.
נאיבית. נורא נורא נאיבית.
מאמינה לאנשים. גם לכאלה שכל כך ברור שאין להם שום אינטרס להטיב איתי.
אני צריכה לזכור. יש רק אדם אחד שצריך להיות חשוב לי בכל הסיפור הזה.
ראיתי היום סרט עצוב. בערך חמש דקות אחרי שהוא התחיל אני התחלתי לבכות. לקראת הסוף הבנתי שהוא אמנם עצוב, אבל אני עצובה יותר, ושהבכי שלי לא קשור בכלל לסרט.
אחר כך קיבלתי בחזרה מחברה כמה דיסקים שנתתי לה לצרוב.
אחד מהם היה ניק קייב.
במשך כמה שעות לא יכולתי לשמוע אותו. רציתי, אבל לא יכולתי.
פחדתי שזה יהיה מכאיב מדי.
בסוף הצלחתי.
זה היה מכאיב מדי.
ואני לא מבינה את הכאב הזה.
יש כמה נקודות, שאחוזות לא רע במציאות, שצריכות באמת באמת לגרום לי להרגיש הרבה יותר טוב.
ואולי במובן מסוים אני מרגישה יותר טוב.

פגשתי השבוע מישהו שאני מאד אוהבת. שלא ראיתי כמה חודשים.
אתה אולי קורא את זה. יש סיכוי כזה.
שמחתי לפגוש אותך.
שמחתי לעמוד לידך בדיוק כמו שעמדנו אז, בפעם הראשונה שבה נפגשנו.
אני חושבת שכבר בפעם ההיא היו סימנים שבסוף נהיה חברים נורא טובים.
אני אוהבת אותך מאד, ואני לא צריכה להגיד את זה כי אתה יודע.
והכי היה לי טוב, לראות מבט אחד שלך, מבט אחד שאני מאד אוהבת. שאני תמיד מחכה לו.
אמנם אהבתי במיוחד לראות את המבט הזה מלמטה. כשהיית מעלי, אבל גם עכשיו, כשאנחנו רק עומדים זה לצד זו, אני אוהבת לחכות למבט הזה שלך ולשמוח כשהוא מגיע.

לפעמים אני מרגישה שאני לא בדיוק מתאימה לעולם הזה.
לא בדיוק נוצרתי מהחומרים המתאימים כדי לצלוח אותו. כדי לשרוד.
אבל אני כאן.
ועם החומרים שמהם אני עשויה אני אסתדר.
וכל מי שינסה לעמוד בדרכי לא יצליח.
פשוט לא יצליח.
כי למרות שזה יכול להיות קשה, אפשר לשרוד כאן רק עם אהבה. לא צריך שום דבר אחר.
וזה מה שיש לי בלב.
המון המון אהבה.