אני יודעת לחכות

מרגישה כאילו אני צפה. שוכבת על הגב בעיניים עצומות וצפה בבריכה כהה. אפלה. מתוקה.
אם מישהו היה שואל אותי מה אני מרגישה, לא הייתי יודעת איך לענות לו.
בדרך כלל אני כל כך מחוברת לרגשות שלי. יודעת לנסח אותם במדויק. בבהירות.
היום אני לא יודעת.
רק צפה בבריכה המוזרה הזו.
אני יודעת. אני מחכה לחיה פראית שתבוא ותטרוף אותי.
פראית ושקטה. עם צעדים חרישיים בחושך. עם מבט שיגרום לי לקפוא מעונג מתחתיו. עם קול עמוק שיגרום ללב שלי לצנוח לתחתיות הבטן.
חיה כזאת שאני לא לגמרי מבינה. לא לגמרי מפענחת. חית פרא שקטה.
הכניעה שלי מחכה שיבואו לגלות אותה.
אבל אני יודעת, היא אף פעם לא תהיה שלמה. אני יותר מדי גאה. ואני רוצה להיות כזו.
הכניעה שלי היא לא כניעה. היא מסירות.
תמיד ידעתי את זה. רק לפעמים אני שוכחת.
החיה הפראית והשקטה שבאה לטרוף אותי מתקרבת אלי בצעדים החרישיים שלה. אני יכולה להריח אותה מתקרבת. יש לה ריח של עצי יער בגשם ושל תשוקה.