אני יודעת לחכות

השחרחר שלי שוב חולה.
מסתכלת עליו רובץ מותש על המיטה שלי אחרי לילה שבו לא הפסיק להקיא ויום מלא במחטים וערויים וזריקות. אני כל כך אוהבת אותו. אין בכלל דרך להסביר כמה. היה לו יומולדת 10 לפני חודש. הוא כבר לא ילד, ואני יודעת שכלבים גדולים כמוהו לא מגיעים לגילאים מאד מופלגים, אבל אני רוצה עוד כמה שנים איתו...לא יכולה לחשוב על החיים שלי בלעדי החיוך הכלבי והזנב המתנפנף שלו.
כל כך אוהבת אותו. אני מקווה שהוא יודע את זה.
אם הוא רק יבריא גם הפעם לא יהיה לי אכפת מכלום. לא יהיה לי אכפת מכל הצרות הקטנות והטיפשיות, לא יהיה לי אכפת מהדברים שאני יודעת ומציקים לי כל הזמן. לא יהיה לי אכפת משום דבר. רק שהוא יבריא.
בלילה, כשהוא התחיל להקיא הרגשתי לבד. רציתי שיהיה איתי מישהו בתוך כל הדאגה הזו, אבל עכשיו אני יודעת שאני לא צריכה אף אחד. יש לי אותי וזה מספיק בהחלט. זה המון. זה הכי הרבה שהייתי יכולה לבקש. זה לא יסולא בפז. אני.
וחוצמזה אחרי שבועיים שלא ירדתי גרם, נשקלתי עכשיו בחדר כושר וראיתי שירדתי השבוע שניים וחצי קילו.
יש לי אותי. והשחרחר שלי יבריא, ואנחנו נטייל יחד.
כלב ואישה. שנינו יפים ומבריקים בשמש של החורף.