אני יודעת לחכות

היום אני עצובה. יהיה לי קצת קשה להסביר למה ואולי גם לא צריך.
דווקא השחרחר המתוק שלי מרגיש הרבה יותר טוב. וזה באמת נפלא.
ובכל זאת יושב עלי עצב.
איך להסביר את זה? איך להסביר כמה שאני מפחדת ממה שיכול לקרות? איך להסביר משהו בכלל כשלאף אחד אין מושג על מה אני מדברת.
אני מפחדת. נורא.
מרגישה את הפחד הזה זוחל לי בתוך הגוף. מתפשט בכלי הדם שלי כמו רעל איטי ושורף.
אני מפחדת כל כך.
ואני יודעת, אני חזקה, אני אשרוד הכל, יש לי את כל הכלים להתמודד, את כל האהבה, את המוזיקה שלי והספרים שלי ששומרים עלי, את האנשים העדינים שרוצים בטובתי, את הגברים שיחבקו אותי בלילה, את הנשים שינגבו לי את הדמעות, את האיש שלי בתורכיה שמחכה שאבוא אליו, את מאמן האושר שלי שיהרוג של מי שיעיז לפגוע בי, ואותי. אותי.
אבל אני עדיין מפחדת.
ממך.

בספר ההוא שקראתי, על הילד שמצא מלאך במחסן מלא גרוטאות, הילד בספר ההוא פחד נורא, הוא היה כמעט לבד, אבל רק כמעט כי הייתה אתו ילדה שטיפסה על עצים וציטטה שירים של ויליאם בלייק, והיה את המלאך שהבריא לאט לאט והתחזק עד שהיה יכול שוב לעוף.
אני רוצה אותי בחזרה.
אני מפחדת.