לפני 18 שנים. 25 ביולי 2006 בשעה 21:12
אני אורזת כבר שעות וכל הזמן נראה שנשארה לי אותה כמות של חפצים לארוז. איכשהו זה נוגד את רוב חוקי הפיזיקה המוכרים לי.
אני מאלה שאוגרים. לכל פיסת ניר יש ערך רגשי, לכל כרטיס קולנוע, איזשהו שיר שנגע בי והעתקתי אותו, תמונות. המון תמונות.
משהו שאור השליטה אמרה לי בטלפון גרם לי פתאום להיזכר בכמה זה נפלא לעבור לגור עם מישהו שאני אוהבת.
ואני אכן אוהבת אותו.
אוהבת אותו על האיטיות שלו, והשטויות שהוא מדבר, וחוסר החיבור שלו למציאות.
פעם אחת באתי הביתה ומצאתי כל מיני כתובות שהוא כתב לי, על העטיפה של הלחם, על המרגרינה שבמקרר, על העיתון של אותו יום, על הבקבוק של סבון הכלים. אהובתי, הוא כתב שם, מתוקה שלי.
