אני יודעת לחכות

חשבתי הרבה על הדברים שנאמרו לי כאן אתמול ונדמה לי שלמדתי משהו. וזה כבר טוב.
יש לי תפיסת עולם ואג'נדה מאד מוצקה שאני עומדת מאחוריה ולא רואה שום צורך להתנצל עליה. רבים יכולים לא להסכים איתי וזה כמובן בסדר גמור.
יחד עם זאת, תפיסת העולם הזו לא כוללת בתוכה שנאה או עוינות כלפי גברים או כלפי אנשים שחושבים באופן שונה ממני. אבל, כשקראתי שוב את תגובותיי בבלוג של איימי בהחלט יכולתי לראות את התוקפנות שבהן, ואני משערת שמן הסתם היו לי כאן כל מיני אמירות אחרות שגם בהן הייתה תוקפנות. זה גרם לי לחשוב. אני לא אדם תוקפני או אלים. ואני לא כזו מתוך מודעות ומתוך מאמץ לשלוט בתוקפנות שקיימת בי כפי שהיא קיימת בכל אדם.
אני חושבת שהתוקפנות הזו יוצאת דווקא כאן משתי סיבות:
א. יש משהו במדיה האינטרנטית הזו- כשאף אחד לא מכיר אותי, משהו כמעט פרוץ, כאילו אני יכולה להגיד הכל, לעשות הכל, ובכל זאת אני נשארת מוגנת. אבל, כמובן, זה לא מצדיק תוקפנות.
ב.יש לי כמה יבלות מאד כואבות. כשדורכים עליהן אני לפעמים מתפוצצת.

אני זוכרת, אחרי האונס שעברתי, לפני כמעט עשר שנים, סיפרתי למעט מאד אנשים. הייתי מבולבלת, מבוהלת עד מוות, מושפלת, פגועה, שטופה בפלשבקים איומים בלילות, ויותר מכל בודדה, למרות שגרתי עם בן הזוג שלי שאהבתי, אבל לא הייתי מסוגלת לספר לו, פחדתי מהתגובה שלו, ולמרות שהמון פעמים התכוננתי לספר, זה אף פעם לא קרה. עד היום בעצם.
כל מי שסיפרתי לו ידע בדיוק מה אני צריכה לעשות. קיבלתי המון עצות. ללכת למשטרה, לספר לבן הזוג שלי, לפנות לעזרה כזו או אחרת, והכל נאמר במין טון בוטח כזה, כאילו אין ספק שזה מה שאני צריכה לעשות. אבל אני לא רציתי ללכת למשטרה, ולא רציתי לספר לחבר שלי ובעיקר לא רציתי שאנשים אחרים ירגישו שהם יודעים מה אני צריכה לעשות.
אחת החוויות הכי דומיננטיות באונס היא אבדן השליטה, חלק מהריפוי הוא להחזיר לעצמך את השליטה, וכמישהו אחר יודע מה טוב בשבילך זוהי שוב חוויה של אבדן שליטה. לפעמים זה אפילו כמו אונס שני.
אחר כך התחלתי להתנדב במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. אני שם כבר כמעט עשר שנים וראיתי מאות פעמים איך זה עובד- ברגע שנותנים למישהי את השליטה על ידי כך שנותנים לה להחליט עבור עצמה- יש בזה ריפוי עצום. אני מאמינה בזה כי ראיתי את זה קורה. מאות פעמים.
כמובן שאפשר ורצוי לכוון, להסביר את כל מגוון האפשרויות שעומד בפניה, לדון בדברים, אבל בעיקר להקשיב, ולא לתת לעצות, ולא לחשוב שאני יודעת יותר טוב ממשהי אחרת מה היא צריכה או מה טוב בשבילה.
אני מאמינה באופן עמוק שכל אדם, גם הפגוע והשבור ביותר, יודע בתוכי תוכו מה הוא צריך. מה יעזור לו. העזרה האמיתית בעיני היא לתת מספיק תמיכה ואמפתיה כדי לעזור לאדם להוציא את זה מתוך עצמו.
לכן היה לי כל כך קשה לקרוא את האמירות לגבי האמת שאיימי כביכול לא יודעת ומישהו אחר יכול לספר לה. לא רק שאני חושבת שזו טעות, ושזה מזיק, זה גם מכאיב לי, בגלל מה שאני עברתי.
משם כנראה באה התגובה שלי ואני מצרה עליה.
לגבי העוינות כלפי גברים.
אין בי שנאה או עוינות כלפי גברים, אבל אני חושבת שיש חוויות בחייה של אישה שלגבר יהיה קשה מאד להבין אותן או להזדהות עמן.
נשים הן קבוצה שחווה דיכוי ברמות מגוונות מאד בחברה בה אנו חיים. גם גברים חווים דיכוי, אבל במידה אחרת לגמרי ועל רקע אחר.
אני לא יודעת אם יש גבר שיודע מה זה עבור אישה או נערה ללכת ברחוב חשוך בלילה, להיכנס לתוך חדר מדרגות חשוך, להתמודד עם הטרדה מינית שנמצאת בכל מקום, להיות אובייקט ועוד ועוד.
לא יכולה יותר לכתוב ולהסביר.
מקווה שהצלחתי קצת.