אני יודעת לחכות

הכלב שלי ואני הלכנו הבוקר לבקר את האריה שגר בסמטה פלונית.
זהו האריה היחידי שממנו הכלב שלי לא מפחד. הוא הסתובב סביבו בראש מורם, נובח עליו ונוהם נהימות חרישיות, כאילו אומר לו : "אתה בכלל לא בליגה שלי." והאריה מסמטה פלונית שתק, חרישי, מאובן, והביט עלינו בעיניים האלה שלו שראו כבר כל כך הרבה.
אחר כך עברנו ליד לוח מודעות וראינו שלט שמודיע על פתיחת סדרת הרצאות על הפילוסופיה של לקאן.
"מה אתה אומר," שאלתי אותו, " אולי כדאי להתחיל סוף סוף לרכוש קצת השכלה?"
הוא לא ענה לי. הוא לא דברן גדול. רק הביט עלי במבט הזה שאומר לי, " אני כבר יודע את כל מה שאני צריך לדעת על לקאן, אבל לך לא יזיק ללמוד קצת."
אחר כך בדרך הביתה פגשנו איש אחד שאנחנו מכירים שכותב הצגות פרינג'. הוא חייך אלי וליטף את ראשו של השחרחר ואמר לי, "אולי את רוצה לבוא אלי הביתה לקרוא את המחזה החדש שלי?" העיניים שלו נחו בלי בושה על החזה שלי.
"מחזה או חזה?" שאלתי אותו והמשכתי ללכת עם השחרחר שלי ברחובות השקטים של העיר שאני אוהבת.
כמה נפלא לחיות בתל אביב.
חורף. בוקר צלול ומענג.