אני יודעת לחכות

אני מופתעת כל פעם מחדש.
זה מזכיר לי שיר שאני אוהבת של שרון אס. משוררת קסומה.

"אני מתפרצת אל הצחוק הגדול-
ונוטשת. כאן המשתה? כאן נשות הארץ
שוכבות עם ענקים? הצבעונים שהטילו שררה של יופי יהיר
עקמו את צווארם כלטאות אחר הטרף.
מהו זיכרון אחרון מעדן?
מבט מתעב של מלאך! מאחורי כתף האריה שלו הגנים הצנו כפלדה.
סולד למראנו, חצי עירומים, לפתע מזוהמים מעפר
שהיה הביל ומתוק מאש לחה שצנחה סביב העצים.
מול מרירות ליבו של מלאך אנו מבינים שבלב העורמה גדלנו:
בלב המבט שאינו יודע שבעה.
ואהבה? אהבה צומחת כאן פרא
מיום גנבת הדעת נואשת אור
נואשת מים כשושנים, יבלית, חצב.

תאבי זמן אנו נודדים אחר מילים מנחמות
חיק שנשלל ממנו חום
ונותרה בו תבנית החיבוק- גזרת ההבטחה."

הוי. איזה מילים קורעות.
דמעות הפלא שלי נשפכות שוב. כל כך מוכרות.
גם אני נמצאת בלב העורמה. בלב ליבה. כל כך בתוכה עד שאני לא יכולה לראות אותה.
וההבטחה ממלאת אותי אך לעולם לא מתממשת.
נותרת הבטחה כל הזמן.
כמה קל לה לאהבה להתחלף במשהו שאפילו לא דומה לה.
כמה קל יהיה לנטוש.
פשוט לנטוש.