אני יודעת לחכות

יש איזה שיר אחד שיש עכשיו ברדיו. אני שומעת אותו בכל פעם שאני עושה אירובי בחדר כושר.
זה מין דואט כזה של שני זמרים שאני לא מכירה, והבחורה בדואט הזה מספרת איך היא אורזת מזוודות. זה שיר קצת עצוב, היא עצובה מזה שהיא נוסעת.
אבל אני, אם הייתי אורזת עכשיו מזוודות ונוסעת, הייתי עושה את זה בכזו שמחה.
אני יכולה לדמיין את עצמי אורזת את הבגדים שאני הכי אוהבת, את הספרים שאני לא יכולה בלעדיהם, את המוזיקה שלי, ונוסעת.
בפעם האחרונה שטסתי במטוס לקחתי איתי במזוודה משקולות לרגליים, תכננתי לעשות שם הליכות ורציתי שהן יהיו אפקטיביות.
המזוודה שלי היתה נורא כבדה.
החברה שהסיעה אותי לנמל התעופה, הוציאה את המזוודה מתא המטען ונאנקה תחת הכובד שלה.
"מה יש לך שם?" היא שאלה אותי.
כשסיפרתי לה במבוכה על המשקולות לרגליים היא התפוצצה מצחוק.
"את," היא אמרה לי, " אם לא היית קיימת היו צריכים להמציא אחת כמוך."
ואחר כך פתחה את המזוודה שלי, שלפה ממנה את המשקולות ואמרה לי, "נו תסעי כבר." וראיתי דמעות נוצצות בקצוות של העיניים שלה.
אז נסעתי כבר.
אבל אחר כך חזרתי.