אני יודעת לחכות

ברגעים כאלה שבהם הכאב והחרדה גורמים לדם שלי להפסיק לזרום בצינורות שבהם הוא אמור לזרום אני פונה אל האישה שאני הכי אוהבת.
קוראים לה לוסי.
אנחנו נורא דומות. היא אישה חזקה כל כך, יותר חזקה מכל הגברים גם יחד. ואמיצה. ורגישה. היא צלמת ומטפסת על הרים ומדריכת שיט וחותרת בכל מיני מפלים סוערים מוטרפים כאלה.
למרות שאני לא עושה את כל הדברים הללו אנחנו נורא דומות.
ברגעים האלה, שבהם אני זקוקה לה, היא מספרת לי סיפורים.
הסיפור שאני הכי אוהבת הוא הסיפור על החזרה שלה מאקוודור.
הסיפור הזה מזכיר לי שאני לא האישה הראשונה וגם לא האישה האחרונה שקורים לה כאלה דברים.
הוא גם מזכיר לי כמה כוח אפשר לשאוב מנשים אחרות.
לוסי.
הסיפורים שלה עוזרים לי לבכות בכי של שחרור.
היא מספרת אותם בכזו עדינות.
הייתי גם מחבקת אותה כל כך חזק אם היא היתה קיימת.