אני יודעת לחכות

יהיה בו פיכחון.
שלב ההתפכחות הוא שלב שבו כבר אין הרבה עצב, רק מין הרגשה פושרת כזו. חמצמצה קצת. מין ריק כזה.
אבל יש שמחה בהתפכחות. כי יש בה ידיעה ויש בה אמת.
אתמול בלילה כשצעדתי איתך, נ. חברתי האהובה, בפארק והבטנו אל תוך החושך של מי האגם, מצאתי שם תשובות בתוך החושך, ואחר כך, מאוחר יותר, בשיחה הלילית שהיתה לנו התשובות הללו קיבלו תוקף.
מאמן הכושר שלי הביט עלי אתמול בהמון אהבה ואמר לי- אני לא עוזב אותך עד שאת מתחתנת.
אם כך אני מקווה לא להתחתן עוד המון המון זמן כי אני לא רוצה שהוא יעזוב אותי.

היו רגעים שבהם היית מחבק אותי והייתי מרגישה שאם תפסיק אני אמות.
היו רגעים שבהם להיצמד לגוף הערום שלך ולהרגיש את מוצקות החזה שלך, הגב שלך, שרירי הזרועות שלך, ההרגשה הזו גרמה לי להרגיש כמו אדם טובע שנאחז בסלע בים.
אי אפשר לתרגם למילים את הרגשות הללו.
האם היה לך מושג שכך אני מרגישה?

ברדיו מישהי שרה על געגוע.
כנראה אני אהיה כזאת תמיד. נרגשת, נסערת, נשימה נעתקת.
כנראה אני אהיה כזו תמיד.

בחדר הכושר המאמן שלי נוגע לי בכתף, כאילו במקרה, אבל שום דבר לא מקרי, והיד שלו נשארת שם ואני מרגישה את כל האהבה שלו אלי והדאגה שלו אלי ורצון הברזל שלו שחובר קצת לרצון הברזל שלי.
זו הדיאטה האחרונה שלי, אני אומרת לעצמי.
ויודעת שהפעם אני מדייקת לגמרי במילים הללו.

כאן אני נזהרת מאנשים. נסגרת. לא נותנת לאף אחד ממש להתקרב.
אני לא יודעת למה בדיוק.

זו הדיאטה האחרונה שלי.
איך אני יכולה להעביר אליך את מה שממלא אותי?
כשאני אומרת לך שאני אוהבת אותך המילים הללו אמיתיות לגמרי.

נ. החברה המקסימה שלי, הנסיכה הפרסייה עם שיערה השחור והרך הביאה לי אתמול ספר במתנה. ספר שירה שרציתי מזמן.
בפתחו היא כתבה לי: ואף על פי כן נוע תנוע.

הנה. אני נעה.