אני יודעת לחכות

נגמר השבוע המסויט הזה.
כל השבוע התנצלתי על הקיום שלי. הרגשתי הכי נודניקית שאפשר. אישה נודניקית, היסטרית, תלותית ומאוסה.
אבל הקטע הוא שאני לא כזו.
הבנתי את זה אתמול בלילה כשסיפרתי לחברי היקר והאהוב ת. הכל והוא אמר לי- אם כך אני חושב שאת מקסימה.
ואז נפל לי מטאור קטנטן על הראש ונזכרתי שאני לא באמת אישה נודניקית היסטרית ותלותית.
ועכשיו גם תם תהליך האבל על מה שאני בעיניך.
כמו וונוס שיוצאת מהצדפה (ובהבדלים גרפיים קלים) מתוך ההריסות של השבוע הזה, מתוך הדימוי הנודניקי התלותי המכאיב הזה שיצרתי לי יוצאת מייפל.
כל מה שרציתי להגיד לך אתמול בלילה היה שאני אוהבת אותך. הרגשתי שהמון זמן לא אמרתי לך את זה.
אבל זה לא חשוב.
אז במשך שבוע הייתי צל של עצמי.
צל תלותי של עצמי.
זה נורא מעצבן אותי.
אבל הנה, אני יוצאת.
אהההההההההההההההההההההההההההההה