אני יודעת לחכות

לו ריד שר ואני מתפשטת.
אני אוהבת להתפשט כשלו ריד שר.
לעמוד מול המראה עירומה ולהסתכל. זה קשה לי.
לא אוהבת את מה שאני רואה. אבל הכל כל כך מוכר. העור הלבן שלא משתזף אף פעם, התלתלים שצונחים על הכתפיים, השדיים הכבדים, הבטן העגולה, הירכיים, שיער הערווה. הכל כל כך מוכר.
יום אחד לו ריד ישיר ואני אתפשט וכשאסתכל במראה לא אכיר את מה שאראה שם.
היום אני עוד מכירה. ולא אוהבת.
הכל יותר מדי. גדול מדי שמן מדי.
אבל מבעד לערפל הקוגניטבי של השנאה שלי את הגוף שלי אני יודעת עוד כמה דברים.
אני יודעת שיש בי גם יופי. הוא קיים גם היום. גם כשהכל עדיין לא קיבל את הצורה שאותה אני חולמת.
לו ריד ממשיך לשיר. ואני עירומה ושמנה ויפה.
אני בדרך הנכונה.