אני יודעת לחכות

שרדתי את הלילה הזה.
אני תמיד שורדת.
אחד הדברים שהופכים מטפל למטפל טוב הוא היכולת לשמוע את קריאות המצוקה של המטופלים שלו גם כשהן לא ישירות, גם כשמנסים להסתיר אותן מאחורי דברים אחרים.
זה לא פשוט. אני נמצאת על המשמר כל הזמן כדי לא לפספס אף אות מצוקה. כדי להיות שם בשבילם. שלא ישארו לבדם.
כי להישאר לבד כשלא שומעים את איתותי הכאב שלך זה הכי הכי בודד שיש.
אין יותר בודד מזה.
לפעמים אני קצת מנערת את המטופלים שלי. שמה להם את המציאות מול העיניים. לא נותנת להם לברוח. חשוב לעשות את זה מפעם לפעם.
אבל אחר כך, אני תמיד יודעת להיות עוד יותר ערנית. לא להשאיר אותם לבד עם המצוקות שמתעוררות. להיות שם בשבילם.
לפעמים יש להם חרדות נטישה איומות.
אז אני מסבירה להם שאני לא הולכת לשום מקום.