אני יודעת לחכות

הרבה זמן לא כתבתי כאן. הפוסטים האחרונים שלי היו קשים ועצובים.
אני כבר לא במקום הזה, למרות שאין שום הבטחה שמבטיחה לי שלא אהיה בו שוב.
צימחתי קצת עור. או לפחות כך נדמה לי. האויר כבר לא שורף לי את הבשר החשוף כשהוא נושב עליו. אני כבר לא מרגישה את כל הכאב שיש בעולם. רק חלקים ממנו.
וזה יותר טוב ככה.
אני מנסה לאסוף את החיים שלי.
זה מצחיק, כי מי שמסתכל עלי מבחוץ רואה אישה מתפקדת לגמרי, נמצאת בעשייה תמידית, מצליחה במה שהיא עושה, חברותית למדי, ממוקדת.
אבל בפנים אני כל כך מפחדת וכל בוקר הקימה מהמיטה היא מאבק, וכל יום אני מסתובבת ומרגישה רדופה על ידי החיים האלה וכל מה שלקחתי על עצמי בתוכם.
ולקחתי על עצמי הרבה.
אני מנסה להכניס הגיון למחשבות שלי. לא לתת לשדים של החרדה להשתלט. גם לא לאלה של האכזבה. האכזבה מעצמי.
אני משלמת מחירים ורוצה להפסיק לשלפ אותם.
המשפחה שלי היא הדבר שהכי מדאיג אותי בעולם.
סיפור ארוך. לא רוצה להיכנס אפילו לקצה שלו עכשיו.
יש בי עצב.

הלכתי היום לדיאטנית. רוצה לרזות.
להשיל מעלי את ההגנות האלה.
להיות מסוגלת להרגיש קיימת גם בלי כל העטיפות הללו שהופכות אותי לגדולה ונוכחת.
הלואי שאצליח.
כל כך הרבה פעמים ניסיתי ולא הצלחתי.
אבל זה לא אומר שהפעם לא אצליח.