אני יודעת לחכות

אתמול הייתי באיזה פסטיבל משוררים ביפו וכשהלכנו חזרה לאוטו עברנו ליד הדאנג'ן.
כבר המון המון המון המון זמן לא הייתי שם. פעם הייתי הולכת כל שבוע.
עכשיו כבר בכלל לא.
וגם לא מתכוננת ללכת בקרוב.
אבל כשעברנו שם משהו קטן צבט לי בלב.
משהו של געגוע.
זוכרת את השעות שלפני, כשהיינו מתכננות מה נלבש, את המקלחת, האיפור, הבגדים, ובעיקר את ההתרגשות בבטן.

אבל כמעט תמיד זה היה מאכזב בסוף. עקר כזה. חסר את המשהו האמיתי הזה שיתחבר להתרגשות הראשונית שנבנתה בבטן ויהפוך אותה מפנטזיה למציאות.

אתמול, כשעברנו ליד הדאנג'ן, בדיוק ראיתי את ונוס ותהום נכנסים, ורציתי להגיד להם שלום, אבל התביישתי, וגם הרגשתי שזה לא העולם שלי יותר.
והיו כמה דקירות של געגוע, אבל אחר כך, כשהחבר שלי חיבק אותי, כבר לא הרגשתי געגוע. כי יש לי אהבה. אמיתית. וזה משהו שלא מצאתי בעולם הזה של הבדסמ. כאן היו לי רק אכזבות, ופגיעות. פגיעות קשות. ואנשים שראו רק את עצמם ואת הסיפוק של הצרכים שלהם. אף פעם לא אותי.
אז כן, אני יודעת שיש גם אחרים, ושיש גם אהבה, אבל אני לא מצאתי אותה כאן. רק את ההפך שלה.
ולכן צביטת הגעגוע נמוגה. והלכנו למכונית, ונכנסנו לתוכה, ונסענו לבית שלנו, וכשטיילנו עם השחרחר ברחובות האפלים של השכונה, התחבקנו כל הדרך.