אני יודעת לחכות

קמתי הבוקר וגיליתי שלא קרה נס בלילה.
משום מה אני מאמינה שניסים קורים בלילות.
אבל הלילה לא היה לילה של ניסים.
סתם לילה של שינה כבדה ומלאת חלומות.
אני לא זוכרת אף אחד מהם. רק זוכרת שהם היו שם. מלאי צבעים וקולות. לא מפחידים, אבל גם לא שום דבר אחר.
אני לא יודעת.
למוסכניק שלי קוראים ניסים.
הוא יודע לתקן את המכונית שלי כמו שאף אחד אחר לא.
הוא לא יודע לתקן לי את הלב.
דווקא ביקשתי.
אמרתי לו : ניסים, בבקשה, תסובב משהו בלב שלי עם הפלאיר הזה. תכניס איזה בורג, תחליף צינור, אולי זה יסתדר."
אבל ניסים לא הסכים.
הוא כן חייך. יש לו חיוך מקסים.
מה שאני הכי אוהבת אצל מוסכניקים זה איך תמיד בתוך כל הגריז השחור שמכסה את הבגדים והידיים שלהם אפשר למצוא נקודה של נקיון ולובן.
פעם מישהו החליף לי צינור מים באוטו. זה לא היה ניסים. מישהו אחר.
הוא היה כולו שחור, מכוסה גריז, ורק העורף שלו היה נקי ושחום וחלק ואני ישבתי שם כשעיני מקובעות על העורף שלו וכל מה שרציתי לעשות היה לנשק את העורף הזה . לכסות אותו בנשיקות עדינות וליקוקים קטנים.
אבל לא עשיתי כלום.
כשאני רואה את עצמות הבריח של הדוב החביב עלי אני מרגישה את אותה ההרגשה.
וכמו עם המוסכניק ההוא עם הצוואר הצחור, גם עם הדוב המקסים הזה אני מתאפקת.
אבל לא תמיד.
והוא יודע, הדוב שלי, הוא יודע מה אני מרגישה כשאני רואה את עצמות הבריח שלו.
אני מזהה את המבט הצוחק בעיניים החמות שלו, ויודעת שהוא יודע. ואם, כאילו במקרה, הוא פותח כפתור אחד בחולצה, כדי שיהיה לי קל יותר להגיע לעצמות הבריח המקסימות שלו, אני מגיעה אליהן. ומנשקת.