אני יודעת לחכות

חזרתי מחדר כושר.
מאמן האושר שלי מרשה לי להישקל רק פעם אחת בשבוע, והפעם הזו היא מחר, אבל כיוון שהוא איחר ואני סקרנית כל כך שאם הייתי חתול כבר מזמן הייתי מתה, עליתי על המשקל.
המשקל הראה קילו וחצי כמעט פחות מבשבוע שעבר.
זה טוב.
אבל אני עוד לא שמחה. מחכה למחר.
מחר כשהאיש הכי אהוב עלי בתבל הזאת ירשום בטבלה שלנו את המשקל הנוכחי שלי ויחייך אלי בשמחה אמיתית ויענה אותי מתוך אהבה במשך שעה וחצי בחדר הכושר, אז אני אדע שבאמת ירדתי עוד קצת.
וכך זה יימשך.
בשביל מה?
בשביל שאני אהיה מאושרת.
בשביל שאף אחד אף פעם לא יעליב אותי יותר.
ואולי גם בשביל שעוד מישהו יהיה מאושר.
כשאני חושבת על עצמי מרזה אני נתקפת בפחד כל כך עמוק ומשתק.
כשהייתי רזה מישהו רצה אותי למרות שאני לא רציתי אותו והוא לקח אותי בכוח. וזה כאב וזה היה מפחיד ומשפיל ונורא.
ואני אף פעם לא אשכח את זה.
אבל זה לא יקרה לי שוב.
לא בגלל שאני אהיה רזה.
לא בגלל שאני אהיה יפה.
מותר לי להיות מאושרת.

היום נקלעתי לשיחה על סמלי מין.
שאלו אותי אם אני מכירה סמל מין ממושקף.
ברגע הראשון אמרתי שלא.
שניה אחר כך נזכרתי שכן.