אני יודעת לחכות

קמתי בכזה איכס. שונאת לקום בהרגשה כזאת.
רציתי לקום בשבע ולנסוע לחדר כושר ובמקום זה קמתי עכשיו, בעשר, ויש לי כל כך הרבה לימודים ודברים שאני חייבת לעשות ואני מרגישה לחוצה ומעוכה.
ובלילה לא נרדמתי וברגעים של נמנום שהוא בין שינה לערות נתקפתי בפחד המוכר שמישהו מנסה לפרוץ לי לדירה ושכבתי קפואה ומשותקת מפחד, וכל מה שרציתי היה להתקשר אליך ולשמוע אותך אומר לי שאתה שומר עלי.
לא יודעת אם זו אני שתלותית ומבוהלת, או שזה אתה עם הנוכחות השומרת והחזקה שלך, או פשוט שילוב של שנינו. אבל אני יודעת שכל מה שרציתי היה לשמוע את הקול שלך ולדעת שאתה שם, אבל לא הייתי מסוגלת לקום מהמיטה, ואחר כך נרדמתי וחלמתי את החלום הכי נורא שאפשר בכלל לחלום. באמת הכי נורא.
כל כך נורא שאני מנסה לא לחשוב עליו אבל הוא קצת לא מרפה.
ועכשיו אני כאן עם עיניים נפוחות ונוכחות לא ברורה של עצמי בעצמי ואם אני לא ארים את עצמי ואתחיל לעשות משהו, ואם התולעים המעצבנות שמתקיפות לי את המחשב לא ילכו מכאן אני פשוט אצרח ואצרח ואצרח.
אבל מה שאני באמת רוצה לעשות זה לבכות ולבכות ולבכות.
איזה בכיינית.
הכל יהיה בסדר.