אני יודעת לחכות

לפעמים אני שואלת את עצמי למה אני כזאת דפוקה.
יש לי תשובות.
זה בעיקר כקשור למשפחה שלי.
אבל כל כך נמאס לי לכאוב בגללם כל הזמן ואני לא יודעת מה לעשות בשביל להשתחרר מהם.
זה פשוט כל כך כואב, הידיעה שלא טוב להם, שהם סובלים, שהם תקועים באיזה לופ של אומללות שהם לא מצליחים לצאת ממנה. בעיקר היא.
ואני יודעת שזה יכול איכשהו להיות אחרת, אבל אני לא יודעת איך.
איך לצאת מהתקיעות. איך להוציא אותם מהתקיעות.
אני לא יודעת איך וזה הורס אותי. זה גומר אותי וזה קורע אותי וזה ממית אותי.
פשוט ככה ואפילו לא קצת פחות.
לפעמים אני מרגישה שזה יפסיק לכאוב רק כשאני אמות.
אני יודעת שזה נשמע נורא ואובדני, אבל זה לא אובדני. זה פשוט נורא כואב שבא לי למות כדי לא להרגיש את הכאב.