סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

אני יודעת לחכות

כשאני כותבת... כשכל אחד יכול לראות, נוצר בעדינות מקום שבו אני קיימת. שבו קיימת זו שהפכתי להיות, או שאולי הייתי תמיד- מייפל:סאבית.
לפני 19 שנים. 13 באפריל 2005 בשעה 5:03

לאט לאט הכאב והעלבון מפנים את מקומם לכעס.
פסיכולוג אחד שאני מכירה וחושבת שהוא נורא נורא חכם, אמר לי פעם שלדעתו כעס הוא הרגש האנושי החשוב ביותר.
אז הרגש החשוב הזה ממלא אותי ומפעפע בכלי הדם שלי.
מעניין מה יקרה כשהוא יתפרץ.
נדמה לי שתהיה רעידת אדמה. כדאי שאנשים יתחילו לתפוס מחסה.
אולי תהיה התפרצות הר געש ואחריה ענן פירוקלסטי.
בכל מקרה יהיה מסוכן.

מרגישה אותו, את הכעס החשוב.
אני כל כך כועסת.
זה לא משהו שאני רגילה אליו. שנים לא כעסתי. אולי אף פעם לא.
אוהבת חוויות חדשות.
וכבר אמרתי שאני מנצחת בכל המשחקים המסוכנים נכון?

דנדיליון​(שולטת) - עוד קליפות נושרות (ואני חושבת שאין עלייך קליפות כלל)
עוד רגש נחשף. חלק ממך.
אני הולכת לתפוס מחסה בכל אופן : ))
לפני 19 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י