אני יודעת לחכות

לא הייתי בבית כל השבוע. נסעתי לאיזו נסיעה מהעבודה. היה נורא קשה. הייתי צריכה להנחות סדנה לא קלה באוירה מאד לא ידידותית ולא תומכת.
קשה לי להיות בסביבות כאלה.
אני מסתגרת בתוך עצמי עד לאקסטרים וצצה רק כשאני צריכה לתפקד בתור אשת מקצוע.
ישנתי בלילות במיטה צרה בלי החיבוק שלו, היה קר ושמיכות הצמר דקרו.
בארוחות הבוקר אכלתי בכל יום בדיוק את אותה הארוחה- פרוסת לחם, גבינה לבנה, ביצה קשה ומלפפון.
אני לא יודעת למה התעקשתי לאכול בכל בוקר בדיוק את האוכל הזה. אני אפילו לא ממש נהנית מאף אחד מהמאכלים הפשוטים והתמימים הללו. חוץ מהמלפפון אולי.
אבל היה בזה משהו. מין סוג של שליטה בסיטואציה חסרת שליטה.
לא יכולתי לשלוט על מה שקרה מסביבי. הכל היה קשה. יכולתי לשלוט רק על האוכל שאוכל בכל בוקר. והיה בזה משהו נעים.
אני לא בטוחה שאני מצליחה להסביר את עצמי.
חזרתי אתמול בלילה.
מוזר לחזור.
פתאום הרגשתי זרה מולו. פחדתי מהרגע שהוא יכנס בדלת.
לא ידעתי מה לומר לו או איך לגעת.
איכשהו עברנו את זה, ובלילה הייתי כל כך עייפה ופשוט ישנתי.
אבל היום, כל היום לא יכולתי לעשות כלום. לא לקרוא, לא לכתוב, לא ללמוד.
רק להיות. כאן בבית שלי.
וזה לא מספיק רק להיות. היום זה לא הספיק לי ויחד עם זאת לא יכולתי שום דבר אחר.
ולכן אני עצובה.