אני יודעת לחכות

אני חולמת כל לילה על תינוקות. ובדרך כלל גם עליך.
מתעוררת מותשת מהחלומות הללו.
בימים הראשונים לא יכולתי לעשות אירובי בחדר כושר, כי זה היה הזמן היחיד שבו לא יכולתי לעצור את המחשבות והן היו באות.
מאמן האושר שלי, שיודע הכל, היה בא מאחורי ונוגע בכתף שלי וזה היה עוזר. אבל אחר כך המחשבות היו חוזרות ואיתן הדמעות.
אני יודעת שהכל יהיה בסדר. בגילי המופלג אני כבר יודעת שכאב מהסוג הזה הוא דבר שחולף.
אבל באיזשהו ספר קראתי פסקה שלא עוזבת אותי.
היה כתוב שם:
"זה כאב חריף. הוא יהפוך כרוני. כרוני זה אומר שהוא יהיה תמידי אבל אולי לא רצוף. מה שאומר אולי שלא תמותי מזה. לא תשתחררי מזה, אבל לא תמותי מזה. לא תרגישי אותו כל דקה, אבל לא תעבירי הרבה ימים בלעדיו."
ככה כתוב בספר ההוא שקראתי. זה מה שמפחיד אותי.
והנורא האמיתי הוא שאני לא יכולה להפסיק לאהוב אותך. אוהבת אותך כל כך. ולצד זה גם מתעבת אותך.
מתעבת אותך על מה שעשית.
מה שעשית הוא בלתי נסלח. ולמרות זאת אני סולחת.