לא כל כך אופיינית לי הפומביות הזאת. אני קצת מתקשה להאמין...ובכל זאת- אני רוצה לכתוב ולדעת שכל אחד יכול לקרוא את המילים שלי. זו מעין הוכחה. הוכחה לכך שכל מה שקורה בחודשים האחרונים- קורה באמת. אם יום אחד אני לא אוכל להיות בטוחה שהכל קרה במציאות, ולא רק בדמיון שלי-זו ההוכחה שלי.
ולא שקורה כל כך הרבה- בינתיים אני בעיקר מחכה.
ובכל זאת אין להמעיט בערכם של הדברים. זה לא דבר של מה בכך לגלות פתאום, קצת אחרי גיל 30, שהמהות שלי, המרכז של קיומי, הוא אחר מכל מה שחשבתי עד עתה. נכון שהיו סימנים. היו הרבה סימנים, אבל רק לאחרונה למדתי לתת לזה שם. והרי משהו שאין לו שם- בעצם לא ממש קיים. אז עכשיו אני סוף סוף קיימת. סוף סוף יש לי שם. אני יכולה לומר זאת- אני סאבית. אני נשלטת. אני רוצה אדון.
ואם אני כל כך רוצה אדון, למה אני לא מוצאת?
הכמיהה אליו מכה בדפנות החזה שלי..הכמיהה הזאת להוא שעוד איננו נמצא בחיי מכאיבה לי ומותירה אותי כואבת.
ובינתיים אני הולכת כל שבוע אל המועדון, ושם אתה מצליף בי. ההצלפות שלך משכיחות לרגע את כאבה של הכמיהה. ההצלפות שלך נעימות לי ומרגשות אותי. אני מחכה להן, וכשהן מגיעות אני מתענגת על המגע שלך. של היד שלך. של השוט שלך.
מישהו אמר לי שזה נראה ממש רע שאני מוצלפת על ידי מישהו כמעט זר. אבל אתה לא זר. אני בוטחת בך. אני בוטחת בך כי כל פעם מחדש אתה גוחן אלי ואומר את שמי. אתה גוחן אלי ושואל אם אני בסדר.
אני מרוקנת אותך ואת ההצלפות שלך מכל משמעות. לעולם לא יהיה ביננו משהו מלבד ההצלפות הללו...אבל לרגע,בדמיון שלי, אני רואה אותך קורא את המילים הללו. אני רואה בדמיון את המילים שלי שנכתבות עליך מעוררות בך התרגשות. אולי זה לא אפשרי. אבל בכך שאני מדמיינת אני מעניקה לך משמעות. וזה משמח אותי. אני לא אוהבת דברים חסרי משמעות.
כשהבוקר מזדחל אחרי לילה שבו הוצלפתי, מזדחלת לתוכי שוב הכמיהה.
האדון שיהיה לי...אני יודעת...הנוכחות שלו תעביר בי צמרמורת תמידית. כל נשימה שלו תרקום חוט דק של כאב ועונג בתוכי. אני מחכה לו.
לפני 20 שנים. 13 במאי 2004 בשעה 17:24