אני יודעת לחכות

התעוררתי אחרי עוד לילה עקר ומיותר במועדון. לפעמים לא ברור לי למה אני ממשיכה ללכת לשם, אבל זה מתבהר ומתברר די מהר. אני הולכת לשם כי תמיד יש איזושהי ציפיה למשהו אחר. ואני הולכת לשם כדי להיות מוצלפת על ידך.
אתמול הרגשתי כמו שפן נסיונות שלך. של השוט החדש שלך. אחרי כל הצלפה גחנת אלי ושאלת אותי איך הייתה המכה. אם היא הייתה חזקה, אם היא הייתה ממוקדת, מרוכזת. אם זה כאב. רצית לבדוק את ההבדל בין השוט הישן לשוט החדש שלך. ובדקת את זה על גופי.
אני לא בטוחה אם ההרגשה הייתה טובה או לא.
זה כאב. יותר מבדרך כלל. אחר כך נתת לי להרגיש בידי את הכובד של השוט החדש שלך ולקחתי אותו בידי במין יראת כבוד כזו..כמה מטופש מצידי. מאוחר יותר ראיתי אותך מצליף במישהי אחרת. הסתכלתי עליך...רציתי לראות איך אתה נראה כשאתה מצליף, אבל זה לא גרם לי לשום תחושה. כלום.
הסתכלתי על זו שהצלפת בה. היא התפתלה וצווחה.
חשבתי על זה שכשאתה מצליף בי אני שקטה לגמרי. דוממת. הגוף שלי מגיב לעוצמה של המכות שלך, אבל אני לא מוציאה שום קול. הרגשתי מין גאווה מוזרה, טיפשית כזאת, כאילו השקט שבו אני מקבלת את ההצלפות מוסיף לי משהו.
אחר כך מישהו אמר לי שנראה שיש לי יכולת ספיגה טובה, ושוב הרגשתי את הגאווה הטפשית הזאת.
לא מצליחה להבין את התחושות הללו. לא מצליחה להבין אותי.
כשהסתכלתי עליכם, עברה בי לרגע קטן השאלה הקטנה, הקנאית הזאת- האם היא יפה יותר ממני ולכן אתה מצליף בה ולא בי? הסתכלתי עליה טוב, וידעתי שלא.
והבוקר קמתי מאושרת. מצפה לי סוף שבוע שלם של שקט. של קריאה וכתיבה ומוסיקה. אני מתחילה לתרגם ספר חדש של הסופרת שאני הכי אוהבת, ובינתיים לפני שאפתח אותו ואצלול אל המילים אני מחזיקה אותו ביד ומלטפת אותו, מצפה לעונג שיבוא כשאתחיל לקרוא.
אבל אף אחד לא יגע בגוף שלי בסוף השבוע הזה. לא מגע של יד ולא מגע של שוט...הכמיהה תמשיך להדהד בדפנות החזה שלי, לדגדג את העור במקומות בהם הוא חשוף לאויר.
אני ממשיכה לחכות.