אני יודעת לחכות

יום שישי, ואני מסתכלת אחורה על השבוע הזה שעברתי.
שבוע הזוי וטוב ומעושן.
הרבה שמחה על זה שאני הולכת להיות קלינית..
הרבה שמחה על הונילי הסטלן.
הרבה נשיקות. כל הסנטר שלי מלא שפשופים מהזיפים שלו כי אנחנו לא מפסיקים להתנשק.
הרבה סקס. הרבה שינה מכורבלת ביחד. הרבה דובדבנים וענבים.
המון חיוכים.
עכשיו אני מבינה כמה הייתי עצובה איתך. עצובה ומורעבת. מורעבת כי כל מה שקיבלתי ממך היו פרורים.
אני מסתכלת לאחור על השבוע המעושן הסוריאליסטי והשמח שעבר עלי וקצת בא לי לבכות.
לא מעצב. ממשהו אחר לגמרי שאני לא יודעת לתת לו שם.
מוקדם יותר ישבתי על הדשא בגן שמתחת לבית שלי עם הכלב השחרחר שלי.
הוא רבץ ונח ומפעם לפעם הוציא איזו נביחה רק כדי שידעו שהוא שם.
אני ישבתי וליטפתי את הפרווה השחורה והמבריקה שלו והרגשתי שלא משנה מה יקרה, תמיד יהיה לי אותי.
ואני, עם כל השריטות והחוסר ביטחון והשטויות והקילוגרמים המיותרים, אני זה הדבר הכי טוב שהייתי יכולה לבקש לעצמי.
בבקשה תזכירו לי את זה כשיחזרו שוב הרחמים העצמיים והדמעות.
ואולי הם לא יחזרו.
שבת שלום לכל האנשים היקרים שמסתובבים כאן.