אני יודעת לחכות

נדמה לי שהבנתי היום למה אני כותבת את הבלוג הזה.
אני בחופש היום, חצי חופש בעצם, אבל זה גם הרבה.
ומהרגע שקמתי בבוקר אני מסתובבת עם איזו קהות חושים כזו. אני מנסה לחדד את החושים, להרגיש, וזה לא כל כך הולך. קורה ההפך, הם הולכים ונעשים יותר ויותר קהים. אני לא מרגישה כלום. אני מכירה את הרגעים האלה. אלו הם הרגעים שבהם הדבר האני הכי רוצה לעשות הוא להדליק סיגריה, לשאוף ממנה כמה שאיפות, ואחר כך לכבות אותה באלימות על העור שלי. רק כדי להרגיש משהו. כדי להיות בטוחה שאני קיימת, שזה לא רק נדמה לי. כי בלי חושים, בלי להרגיש שום דבר, אני ממש לא בטוחה שאני קיימת.
כמובן שאני לא עושה את זה. אף פעם לא עשיתי את זה ואני גם לא אעשה. אני יותר מדי אחראית ושפויה. אבל באמת באמת שאני רוצה.
אני יודעת למה היום הוא יום כזה.
נזכרתי היום בכל הדברים שאני לא אוהבת בעצמי. בהססנות שלי, בחוסר ההחלטיות, בפחדים, ובגוף שלי. שאותו אני ממש לא אוהבת.
ואז חשבתי לעצמי שאם אני כל כך לא אוהבת את הגוף שלי, איך בכלל אני יכולה לחשוב שהוא יכול לשמש מישהו, לענג מישהו. וזה מעציב אותי כל כך. וזה דווקא טוב. כי את העצב הזה אני דווקא מרגישה.
ואחר כך הבנתי למה אני כותבת את הבלוג הזה.
כמובן שיש כאן קודם כל מידה של נרקסיזם, אבל לא נרקסיזם שחורג מגבולות הטעם הטוב..
אבל זו לא הסיבה העיקרית.
כשהייתי ילדה, בבית ספר יסודי, כל הזמן הבנים והבנות ביקשו חברות אלה מאלה. אם הייתי אוהבת איזה בן, הייתי מבקשת ממנו חברות. מין אקט ילדותי שכזה.
את אותו האקט הילדותי אני עושה עכשיו.
אני מבקשת חברות. אני מבקשת חברות ממי שקורא את הבלוג הזה. לא מכולם כמובן. אבל מחלקכם.
יש כמה שאני אפילו יכולה להגדיר ולציין.
למשל, האדון הזה שתמיד מביט בי במבט זמלזל ומתנשא במועדון. המבט הזה מעליב אותי..ולמרות זאת אני מבקשת ממנו חברות. או למשל, האישה המדהימה והיפה הזו,שנדמה לי שקצת מאסה בהתחבטויות הנפש שלי, או האדון ההוא שבגללו אני בכלל כאן ונעלם לי. או הוא שנראה כמו נסיך או אציל רוסי מתוך אגדה, ודרכינו מצטלבות כל פעם מחדש, זה ששומע את נושאי המגבעת.
ואתה כמובן.
כמה שטויות אני כותבת לפעמים....